#בעל | Explore Tumblr Posts and Blogs

anaelllllla · 20 days

Text

הקדמה לספר הזהר

א) רצוני, בהקדמה זו, לברר איזה דברים, פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם, לידי ידיעה, ברורה ומספקת.

שאלה א'. מה מהותנו?

שאלה ב'. מה תפקידנו, בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?

שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו, מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם, תצאנה פעולות שלמות?

ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב? ועכ"פ, לא להרע כל כך?

ה'. איך אפשר, שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות?

ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום האסור, דהיינו, בעצמותו של הבורא ית', אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל [אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל]. ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית', כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך".

והנה:

חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו, דבר חדש, שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו? בו בעת, שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו.

חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת?

חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם, היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש, בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' "כל", והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן, הנחצבת מהר, שאין הפרש, בין האבן לבין ההר, אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן, הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר, על ידי גרזן, המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל, איך יצוייר זה בו ית' וית', שיפריד חלק מן עצמותו ית', עד שיצא מעצמותו ית', ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו, לנשמה, עד שיתכן להבינה, רק כחלק מעצמותו ית'?

ג) חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?

חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו? ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?

חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו (זהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה, בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה, לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה?

ד) ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי, שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית.

ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות, ועזב אותה לנפשה. כי מחמת האפסיות, שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית', לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן, הפעוטות והמגונות. אכן, לא מדעת דברו זאת. כי לא יתכן, להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו.

אבל בה בעת, שאנו מחליטים, אשר הבורא ית', השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת. וכל פעולה, מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו, של בגד מקולקל, אם איזה חייט, לא יוצלח תפר אותו?

ועיין כגון זה (במס' תענית, כ'): מעשה, שבא ר"א בר"ש וכו'. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו'. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש וכו'". אמר לו: "לך, ואמור, לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה, שעשית וכו'". עש"ה.

הרי, שמתחכמים האלו, לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו, אין מתאים לו ית', להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם, אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך: אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו, לברא בריות, מלכתחילה בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם, כמונו. ולא עוד, אלא להשליך אותן, אחר גיוו, מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט. כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת, כזה, על מחויב המציאות ית' וית'?

ה) ולפיכך, השכל הבריא, מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת, בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים, לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון, שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו, ואת כל הטבעים שבנו. שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע, כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת, מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות, שנטע בנו. אלא הוא הדבר, אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו".

ו) וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם.

ויש להתבונן: כיון שמחשבת הבריאה, היתה, בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות, מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל, את אשר חשב ליתן להן. שהרי, מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה, במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה, בעצמה, מחייבת בהכרח, לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב, לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד.

ז) ואחר שידענו זה, כבר הגענו, להבין חקירה הב', עד סופה, בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת: מה היא המציאות, שאפשר להחליט עליה, בבירור, שאינה מצויה, ואינה נכללת, בעצמותו ית', עד שנאמר, שהיא בריאה מחודשת, יש מאין?

ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא, בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח, מדת רצון לקבל, ממנו ית', את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם. הנה, הרצון לקבל הזה, ודאי, שלא היה כלול בעצמותו ית', מטרם שבראו בנשמות. כי ממי יקבל? הרי, שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'.

ויחד עם זה, מובן, על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל, לברוא משהו, יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית', למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו, להנות אותנו.

אבל, כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל".

ח) ומכאן באנו, גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם: איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן, אלא שזה "חלק" וזה "כל"?

ותמהנו: תינח, האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו, על ידי גרזן, מוכן לכך. אבל בעצמותו ית', איך יתכן לומר כזה? ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית', ויצאו מכלל בורא ית', להיות נבראים?

ובהמתבאר, מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן, מחתך ומבדיל, בדבר גשמי, לחלקהו לשנים, כן שינוי הצורה, מבדיל ברוחני, לחלקהו לשנים.

למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. ולהיפך, כשהם שונאים זה את זה, תאמר, שהם רחוקים איש מרעהו, כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום, או ריחוק מקום, אלא הכונה היא, על השתוות הצורה: שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה.

ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה.

ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה.

ט) והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל, אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר.

באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'.

וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'. דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק. הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל", וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה.

יוד) ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה? ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה?

אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'.

ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה.

והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.

והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.

ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ית', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה.

יא) ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה.

יב) והנה נתבאר היטב, דבר התיקון של הרצון לקבל, המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה. כי הכין הבורא ית', בשבילן, ב' מערכות הנ"ל, זה לעומת זה, שעל ידיהן עוברות הנשמות, ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה.

וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל, כמו צורת הרצון להשפיע. ואז, יכולים לקבל כל הטוב, שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה, זוכים, לדבקות חזקה בו ית'. מפאת, שזכו, ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון.

ואז, כיון שלא יהיה עוד, שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ, ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם, במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט, במשך שבעים שנות חייו, אינה, אלא להביאם, לגמר התיקון, של השואת הצורה האמורה.

גם נתבאר היטב, ענין התהוות, ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו, ע"י תורה ומצות. ואם לא היו נמשכים לנו הגופים, ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו, לתקנו לעולם, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

יג) אמנם עדיין, נשאר לנו להבין, סוף סוף: כיון שהרצון לקבל לעצמו, הוא כל כך פגום ומקולקל, איך יצא, והיה במחשבת הבריאה, בא"ס ב"ה, שלאחדותו אין הגה ומלה לפרשה?

והענין הוא, כי באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית', גומרת הכל. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בעדן. עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל, שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך, להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל ית'.

והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד. והעתיד, משמש לו כהוה. ואין ענין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. (זהר משפטים אות נ"א. ז"ח ברא' אות רמג). ומטעם זה, לא היה כלל, ענין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'.

ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): "קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד". ועי' בתע"ס ענף א'.

יד) והנך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:

מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון.

מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים, לא תוכלנה להתענג בגן עדן, אחר פטירתן, אלא, אחר ככלות כל גופן, להרקב בעפר.

מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה, מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם, להשפיע נ"ר ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה, שמקבלים ממנו.

ולשם הקיצור, אשתמש מכאן ואילך, בשמות ג' המצבים הללו, דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן, בכל מצב ומצב.

טו) וכשתסתכל, בג' מצבים הללו, תמצא, שמחייבים זה את זה, בהחלט גמור. באופן, שאם היה אפשר, שיתבטל משהו מאחד מהם, היו מתבטלים כולם.

כי, למשל, אם לא היה מתגלה מצב הג', שהוא התהפכות, צורת הקבלה לצורת השפעה, הרי בהכרח, לא היה יכול לצאת, מצב הא' שבא"ס ב"ה. שהרי לא יצאה שם כל השלמות, אלא מפני, שהעתיד להיות במצב הג', כבר שימש שם בנצחיותו ית', כמו הוה. וכל השלימות, שנצטיירה שם באותו המצב, היא רק כמו העתקה מהעתיד לבא, אל ההוה, אשר שם. אבל, באם היה אפשר, שיתבטל העתיד, לא היתה שם, שום מציאות בהוה. הרי שמצב הג', מחייב כל המציאות שבמצב הא'.

ומכ"ש, בהתבטל משהו ממצב הב', ששם מציאות כל העבודה, העתידה להגמר במצב הג'. דהיינו, העבודה בקלקול ותיקון, ובהמשכות מדרגות הנשמות, ואיך יהיה מצב הג'. הרי שמצב הב', מחייב את מצב הג'.

וכן מציאות מצב הא', שבא"ס ב"ה, שכבר נוהגת שם, כל השלמות שבמצב הג'. הרי הוא מחייב בהחלט, שיותאם זה, דהיינו, שיתגלה מצב הב' ומצב הג'. דהיינו, ממש בכל אותה השלמות, אשר שם, לא פחות משהו ולא יותר משהו. הרי, שמצב הא' עצמו, מחייב בהכרח, שתתפשטנה מערכות זו לעומת זו, במציאות הב', כדי לאפשר מציאות גוף, ברצון לקבל המקולקל, ע"י מערכת הטומאה. ואז אפשר לנו לתקנו. ואם לא היתה, מערכת העולמות דטומאה, לא היה לנו, הרצון לקבל הזה. ולא היה אפשר, לתקנו, ולבא למצב הג'. כי אין אדם מתקן, מה שאין בו. הרי, שאין לשאול, איך נתהותה ממצב הא' מערכת הטומאה, כי אדרבה, מצב הא', הוא המחייב מציאותה, ולהתקיים כן, במצב הב'.

טז) ואין להקשות לפי"ז: א"כ נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו? כיון שאנו מוכרחים, להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח, שכבר הוא מצוי, במצב הא'?

והענין הוא, כי ב' דרכים, הכין לנו השי"ת, במצב הב', כדי להביאנו אל מצב הג':

הא' - הוא דרך קיום התורה ומצות, ע"ד שנתבאר לעיל.

הב' - הוא דרך יסורין. אשר היסורים בעצמם, ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו, לבסוף, להפך את הרצון לקבל, שבנו, ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו ית'. והוא ע"ד שאמרו חז"ל (סנהדרין, צז ע"ב): "אם אתם חוזרים למוטב, טוב, ואם לאו, אני מעמיד עליכם מלך, כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב".

וזה שאמרו ז"ל, על הכתוב: "בעתה אחישנה. אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה". פירוש:

אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא ע"י קיום תורה ומצות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים ליסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן, שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כרחנו.

ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת, שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם. אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון, שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'.

וכל הבחירה שלנו, היא רק, בין דרך יסורין לבין תורה ומצות.

והנה נתבאר היטב, איך ג' המצבים הללו, של הנשמות, קשורים זה בזה, ומחייבים בהחלט זה את זה.

יז) ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית.

יח) ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח.

וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל.

ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן.

יט) ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן?

כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני ��חלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.

ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום.

כ) ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו: מה מהותנו? כי מהותנו, היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל, כנ"ל באות ז'. אלא, לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה, במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, כפי שעומד וקיים, במצב הא', בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כנ"ל באות י"ג.

ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן.

וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם.

אמנם הנפש, המלובשת בגוף ההוא, שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו, ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, כנ"ל באות י"א, היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין, הוא להלן, מאות ל"ב ואילך.

כא) ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש.

אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל.

ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו. שענין לבוש הזה, מבואר היטב, בפתיחה לחכמת הקבלה, באות יד, טו, טז, יט. אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל. ע"ש ותבין זה.

וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.

וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי. ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו". והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי.

ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צר��יהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי.

ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו.

כב) ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב, בכל מין האדם. אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני.

כג) באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל. נמצא, אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו, צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה, בכל מלואו. דהיינו, להשפיע נ"ר ליוצרה, כפי מדת גדלו של הרצון שבה.

כד) ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום.

ובהיות, עצם ומהות של הנפש, רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה, הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד, במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג', העתיד לבא, לפיכך אינה כלל, בת תמותה ובת חילוף.

אלא היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר, ותוכל לעלות אז, למרומים, לגן עדן.

ונתבאר היטב, שהשארת הנפש, אינה תלויה כלל וכלל, במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא, בעצם מהותה בלבד, דהיינו, בהרצון להשפיע, שהוא מהותה. וענין המושכלות, שקנתה, הן שכרה, ולא עצמותה.

כה) ומכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר, וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים? וכן על מה שאמרו ז"ל (זהר, אמור י"ז): "עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא?

והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא'. כי אמרנו: כיון שהמחשבה היתה, להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד, לקבל, כל אותו השפע הטוב, שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול, והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד, כנ"ל באות ו', ז'.

ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש, שברא. מפני, שאינו נצרך כלל, ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה. ומטבע פועל השלם, שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר ב"שיר היחוד": "מכל מלאכתך, דבר אחד לא שכחת, לא החסרת, ולא העדפת".

גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה, וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם, וכל קניניהם בעולם הזה. עד שהאדם משיג י"ג שנה, שע"י עסק התורה, מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז, ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה, של הנפש דקדושה, שהשיג.

גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים, מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו, לרצון לקבל המופרז שבו. וכל התיקונים, הבאים אז, ע"י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם, במדרגות העליונות, בקדושה וטהרה. שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע, הנמשך עם הנפש.

ומטעם זה, סוף הגוף, למות ולהקבר ולהרקב. כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן, אי אפשר, שישאר כך. כי סוף סוף, אם יאבד, הרצון לקבל המופרז, מהעולם, לא תתקיים ח"ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו, כל התענוגים הגדולים, אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול, והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא, נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה.

כו) וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג', שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו.

ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'. מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו.

ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי להשפיע. ואז הרוחנו פי שתים:

א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל.

ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט.

כז) אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו.

ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו:

א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום,

ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי.

וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע.

כח) וזה שאמרו חז"ל: "עתידים, המתים להחיות במומם, ואח"כ מתרפאים". דהיינו כנ"ל, שמתחילה, עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא, הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו, כמו שנתגדל, תחת מרכבת העולמות הטומאה, מטרם שזכו לטהרו במשהו, ע"י תורה ומצות, שזהו בכל מומו.

ואז, אנו מתחילים בעבודה חדשה: להכניס, כל הרצון לקבל המופרז הזה, בצורת השפעה, כנ"ל. ואז הוא נרפא. כי עתה, השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא "שלא יאמרו אחר הוא". פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת, מהיותו במחשבת הבריאה. שהרי שם, עומד, זה הרצון לקבל המופרז, מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה. אלא שבינתים, ניתן אל הקליפות, וניתן לטהרה. אבל סוף כל סוף, אסור שיהיה גוף אחר. שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל, לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם, מבחינת מצב הא'. והבן היטב.

כט) ובכל המתבאר, נפתח לנו הפתח, ליישב שאלה הב' הנ"ל, דהיינו: מה תפקידנו, בשלשלת המציאות, הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים?

ותדע, שעבודתנו, במשך ע' שנותינו, מתחלקת לד' חלוקות:

חלוקה א' - הוא להשיג, את הרצון לקבל, המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו, הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי "אין לך מי, שיתקן דבר, שאין בו".

ולפיכך, לא די, אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף, ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה, לקליפות הטמאות, לא פחות מי"ג שנים. כלומר, שהקליפות, תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן. שהאורות שלהן, הולכים ומגדילים, את הרצון לקבל שלו. כי המלואים, שהקליפות מספיקות, אל הרצון לקבל, אינם, אלא מרחיבים והולכים את התביעה, של הרצון לקבל.

למשל, כשנולד, אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר. אבל, כשהס"א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים. ואח"כ, כשנותנת לו הס"א, את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון, ורוצה ד' מאות. ואם אינו מתגבר, על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל, ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו, הולך ומתרחב, במשך שנות חייו, עד ש"אין אדם מת, וחצי תאותו בידו".

וזה נבחן, שהוא מצוי, ברשות הס"א והקליפות. שתפקידן, להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו, ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו, בכדי להמציא להאדם, כל החומר, שהוא צריך לעבוד בו, ולתקנו.

ל) חלוקה ב' - הוא, מי"ג שנים ואילך. שאז, ניתן כח, לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו. אלא, שאינה מתחלת, להתעורר, רק אחר י"ג שנים, שהוא מטעם הנ"ל. ואז, הוא מתחיל להכנס, תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו, בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות.

ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו, אין לו רצון לקבל, אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז, מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו, של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות.

כי למשל, מטרם י"ג שנים, חשק הרצון לקבל שלו, לבלוע, כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד, רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ, כשמשיג, הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה, לבלוע להנאתו, כל הטוב והעושר, שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו, קנין עדי עד ולנצחיות. הרי, שעיקר הרצון לקבל, המופרז, אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות.

לא) וז"ש (תקונים חדשים, צ"ז, ע"ב), על הכתוב: "לעלוקה, שתי בנות, הב, הב" (משלי ל'). שעלוקה, פירושו גיהנם. והרשעים, הנלכדים בגיהנם זה, צווחין, ככלבא [צווחים ככלב] "הב, הב". דהיינו, "הב" לן עותרא דעלמא הדין, "הב" לן עותרא דעלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הזה, תן לנו עושר עולם הבא].

ועם כל זה, הוא מדרגה חשובה, לאין ערך יותר מהראשונה. כי מלבד שמשיג, שיעור הגדלות האמיתית, של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה, כל החומר כולו, שהוא צריך, הנה היא המדרגה, המביאתו לשמה. כמו שאמרו חז"ל (פסחים, נ', ע"ב): "לעולם, יעסוק אדם, בתורה ומצות, שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

וע"כ נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. וה"ס "השפחה דקדושה, המשמשת לגבירתה". שה"ס "השכינה הקדושה". כי השפחה, מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה.

אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר: "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי, ל'), כי לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה.

והמדרגה הסופית ש��חלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה, לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו, כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן: "בזכרי בו, אינו מניח לי לישון". ואז, נאמר עליו: "ועץ חיים, תאוה באה" (משלי י"ג). כי ה' מדרגות הנשמה, ה"ס עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה, היא בת מאה. דהיינו, כי יביאהו לקבל, כל אלו ה' בחינות נרנח"י, המבוארות בחלוקה הג'.

לב) חלוקה ג' - הוא העבודה בתורה ומצות לשמה. דהיינו, על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו, מטהרת את הרצון לקבל, לעצמו, שבו, ומהפכתו, ברצון להשפיע.

אשר, בשיעורי הטהרה, של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר, לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י (להלן, באות מ"ב). כי הן עומדות, ברצון להשפיע (כנ"ל, באות כ"ג), ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל, שולט בו, הנמצא עם הנפש, בהפכיות הצורה, או אפילו, בשינוי צורה. כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד, כנ"ל באות י"א.

ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע, ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה, בהשואת הצורה, לנרנח"י שלו העליונים, שהן נמשכות, ממקורן בא"ס ב"ה, ממצב הא', דרך אבי"ע דקדושה, ותכף תמשכנה אליו, ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה.

חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים. דהיינו, שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם", כנ"ל באות כ"ח. ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז.

לג) ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו.

לד) ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר.

והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבחי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם".

לה) והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים.

לו) נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד.

לז) נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה.

לח) נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.

כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו.

לט) ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם.

מ) ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה ��מרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי".

מא) ועדיין נשאר לבאר: סוף סוף, למה לו לאדם, כל אלו עולמות העליונים, שברא ית', בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם בהם?

וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות, נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים:

א. אדם קדמון,

ב. אצילות,

ג. בריאה,

ד. יצירה,

ה. עשיה.

אמנם, בכל אחד מהם, יש פרטים עד אין קץ. והם, בחינת ה' הספירות כח"ב תו"מ, כי:

עולם א"ק - הוא כתר,

ועולם האצילות - הוא חכמה,

ועולם הבריאה - הוא בינה,

ועולם היצירה - הוא תפארת,

ועולם העשיה - הוא מלכות.

והאורות, המלובשים באלו ה' עולמות, נקראים יחנר"נ:

שאור היחידה - מאיר בעולם אדם קדמון.

ואור החיה - בעולם אצילות.

ואור הנשמה - בעולם הבריאה.

ואור הרוח - בעולם היצירה.

אור הנפש - בעולם עשיה.

וכל אלו העולמות, וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד, כי:

עולם הא', שהוא א"ק, אין לנו תפיסה בו, וע"כ מרומז רק בקוצו של יוד של השם. וע"כ, אין אנו מדברים ממנו. ואנו מזכירים תמיד, רק ד' עולמות אבי"ע:

והי' - היא עולם אצילות,

וה' - עולם הבריאה,

ו' - עולם היצירה,

ה' תתאה - היא עולם עשיה.

מב) והנה נתבארו ה' עולמות, שהם כוללים כל המציאות הרוחנית, הנמשכת מא"ס ב"ה עד עוה"ז. אמנם, הם כלולים זה מזה. ויש, בכל עולם מהם, כללות ה' העולמות, כנ"ל ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה' העולמות, כנ"ל.

ומלבד ה' הספירות, כח"ב תו"מ, שבכל עולם ועולם, יש גם ד' בחינות, דצח"מ רוחניים, אשר:

א. נשמת האדם - היא בחינת מדבר אשר שם,

ב. ובחינות החי - הן המלאכים שבאותו עולם,

ג. ובחינות הצומח - נקראות בשם לבושים,

ד. ובחינות הדומם - נקראות בשם היכלות.

ונבחנות כמלבישות זו את זו.

כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם - מלבישות על ה' ספירות, כח"ב תו"מ, שהן אלקיות, שבאותו עולם (וענין י' הספירות, שהן אלקיות, יתבאר להלן, ב"המבוא לספר הזוהר").

ובחינות החי, שהן המלאכים - מלבישות על הנשמות.

והצומח, שהם הלבושים - מלבישים על המלאכים.

ובחינות הדומם, שהן היכלות - מסבבות על כולם.

וענין ההתלבשות הזו, משוערת בענין, שהם משמשים זה לזה, ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעוה"ז (לעיל, אות ל"ה-ל"ח). וכמו שאמרנו ��ם, שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחי"ד, להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם.

וע"כ, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות, דומם צומח וחי, אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל, את בחינת המדבר, אשר שם, שהיא נשמת האדם. ע"כ נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו.

מג) והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תכף, בחינת נפש דקדושה. ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו, בחינה אחרונה שלה, המכונה, מפאת קטנותה, בשם "נקודה".

והיא מלובשת בלב האדם, כלומר, בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו, בלבו של אדם.

ודע הכלל הזה, שכל, הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן, שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה' עולמות בכלל המציאות, שהם ה' ספירות כח"ב תו"מ, כנ"ל, כן יש ה' ספירות כח"ב תו"מ בכל עולם ועולם. וכן יש ה' ספירות, בכל חלק קטן, שבאותו עולם.

והנה אמרנו, שעוה"ז נחלק על דצח"מ. והם, כנגד ד' הספירות חו"ב תו"מ כי:

א. דומם - נגד מלכות,

ב. וצומח - נגד תפארת,

ג. וחי - נגד בינה,

ד. ומדבר - נגד חכמה,

ה. והשורש של כולם - הוא נגד כתר.

אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד, מכל מין ומין שבדצח"מ, יש בו ג"כ ד' בחינות דצח"מ. באופן, שגם בפרט אחד, שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד, יש בו ג"כ דצח"מ, שהם ד' חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה.

מד) ומטרם י"ג שנה, לא יצויר שום גילוי, אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו, להתגדל ולהראות פעולתה.

כי מצות אינן צריכות כונה.

ואפילו המעשים, בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו. אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה "דומם". ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה. וכשנשלם בכל תרי"ג מצוות, מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי"ג אברים, של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה:

שרמ"ח איבריה הרוחניים - נבנים ע"י קיום רמ"ח מצות עשה.

ושס"ה גידיה הרוחניים - נבנים ע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה.

עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה. ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות, אשר בעולם עשיה הרוחני. וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים, שבעולם ההוא, הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם, שעלה שם, דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני, הנותן לה כח, להתרבות ולהתגדל, עד שתוכל להמשיך, אור ספירת המלכות דעשיה, בכל השלמות הרצויה, ולהאיר בגוף האדם. ואור השלם ההוא, מסייע לו לאדם, להוסיף יגיעה בתורה ומצות, ולקבל יתר המדרגות.

וכמו שאמרנו, שתכף, עם לידת גופו של האדם, נולדה ומתלבשת בו, נקודה מאור הנפש, כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה, נולדת עמה גם נקודה, ממדרגה העליונה ממנה, דהיינו בחינת אחרונה מאור הרוח דעשיה, המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש.

וכך הוא הדרך בכל המדרגות: שכל מדרגה, שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה, ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר, בין עליון לתחתון, עד רום המעלות. וכך בסגולת נקודה זו, שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה. ואכמ"ל.

מה) ואור הנפש הזה, מכונה בשם אור "הדומם דקדושה" דעולם עשיה. והוא, להיותו מכוון, נגד הטהרה, של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם, כנ"ל. וכן פעולת הארתה ברוחניות, דומה לבחינת מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל באות ל"ה, שאין לו תנועה פרטית לחלקיו, אלא רק תנועה כוללת, מקיפה לכל הפרטים בשוה.

כן האור, של פרצוף הנפש דעשיה, אע"פ שיש בו תרי"ג אברים, שהם תרי"ג מיני שינוי צורות, בדרכי קבלת השפע, מ"מ אינם נכרים בו, אלו השינוים, אלא רק אור כולל, שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו.

מו) ודע, אע"פ שהספירות הן אלקיות, ואין בהן שום שינוי והבדל, מראש הכתר שבעולם א"ק, עד סוף ספירת המלכות שבעולם עשיה, מ"מ יש הבדל גדול, כלפי המקבלים. כי הספירות נבחנות לאורות וכלים:

והאור שבספירות, הוא אלקיות גמורה, כנ"ל.

אבל הכלים, הנקראים כח"ב תו"מ, שבכל עולם, מג' עולמות התחתונים, הנקראים בריאה יצירה עשיה, אינם בחינת אלקיות. אלא הם בחינת כיסוים, המעלימים אור א"ס ב"ה שבתוכם, ומודדים קצבה ושיעור אל הארתו, כלפי המקבלים. שכל אחד מהם, יקבל רק לפי שיעור הטהרה שבו.

ומבחינה זו, אע"פ שהאור עצמו אחד הוא, מכל מקום, אנו מכנים האורות שבספירות בשם נרנח"י. כי האור מתחלק, לפי תכונות הכלים:

כי המלכות - היא הכיסוי היותר עב, המעלמת על אור א"ס ב"ה, והאור שהיא מעבירה, ממנו ית' למקבלים, הוא רק בשיעור קטן, המיוחס לטהרת "הדומם של גוף" האדם לבד. וע"כ נקרא נפש.

והכלי דת"ת - הוא יותר זך מכלי המלכות, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "הצומח דגוף" האדם. כי פועל בו יותר, מאור הנפש. ונקרא אור הרוח.

וכלי דבינה - יותר זך מת"ת, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "החי שבגוף" האדם. ונקרא אור הנשמה.

והכלי דחכמה - זך מכולם. והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. ונקרא אור חיה. שלפעולתו אין שיעור, כמו שיתבאר לפנינו.

מז) וכאמור, שבפרצוף הנפש, שקנה האדם, בכח העסק בתורה ומצות, שלא בכונה, כבר מלובשת שם, נקודה מאור הרוח. ובהתחזק האדם, לעסוק בתורה ומצות, בכונה הרצויה, הולך ומטהר, את החלק הצומח, מבחינת רצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הוא הולך ובונה, את הנקודה דרוח לבחינת פרצוף:

שע"י רמ"ח מצות עשה בכונה - מתפשטת הנקודה, ברמ"ח אבריה הרוחניים.

וע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה - מתפשטת הנקודה בשס"ה גידיה.

וכשנשלמת בתרי"ג האברים כולם, היא עולה ומלבשת, את ספירת התפארת שבעולם העשיה הרוחני, המעבירה לו מא"ס ב"ה, אור יותר חשוב, הנקרא אור הרוח, שהוא מכוון, לפי טהרת חלק "הצומח שבגוף" האדם. וכל פרטי, דומם צומח וחי, שבעולם עשיה, המתיחסים לקומת התפארת, מסייעים לפרצוף הרוח של האדם, לקבל האורות, מספירת התפארת בכל השלמות, על דרך שנתבאר לעיל באור הנפש, ע"ש. ומכונה משום זה "צומח דקדושה". וכן טבע הארתו, כערך צומח הגשמי. שנתבאר לעיל, שכבר יש לו שינויי תנועה, הניכרים בכל פרט ופרט שבו, לפי עצמו. כן אור הצומח הרוחני, כבר כחו גדול, להאיר בדרכים מיוחדים, לכל אבר ואבר, מתרי"ג האברים, שבפרצוף הרוח. וכל אחד מהם, מראה כח הפעולה, המיוחס לאותו האבר. גם עם יציאת פרצוף הרוח, יצאה עמו נקודה, של המדרגה העליונה ממנו, דהיינו נקודה של אור הנשמה. שהיא מתלבשת בפנימיותו.

מח) וע"י העסק, בסודות התורה ובטעמי מצות, הוא מטהר חלק "החי" מהרצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הולך ובונה, את נקודת הנשמה, המלובשת בו, ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. וכשנשלמת בכל בנינה, ונעשית פרצוף, אז עולה ומלבשת, לספירת הבינה, שבעולם העשיה הרוחני. שכלי זה, הוא זך ביותר, לאין ערך על כלים הראשונים תו"מ. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול מא"ס ב"ה, הנקרא "אור הנשמה".

וכל פרטי, דומם צומח חי, שבעולם עשיה, המיוחסים לקומת הבינה, נמצאים משמשים ומסייעים, לפרצוף הנשמה של האדם, לקבל אורותיו בשלמות, מספירת הבינה, ע"ד שנתבאר באור הנפש. והוא נקרא ג"כ בחינת "חי דקדושה", להיותו מכוון, נגד טהרת חלק "החי שבגוף" האדם. וכן טבע הארתו, כדרך שנתבאר במין החי הגשמי, לעיל אות לז, שהוא נותן הרגשה פרטית, לכל אבר ואבר, מתרי"ג אברי הפרצוף, להיות חי ומרגיש, בהרגשה חפשית, לכל אחד מהם, בלי שום התלות בכלל הפרצוף.

עד שנבחן, שתרי"ג אברים שבו, הם תרי"ג פרצופים, המיוחדים במיני הארתם, כל אחד לפי דרכו. ומעלת אור הזה, על אור הרוח ברוחניות, היא בערך הפרש, מין החי כלפי הדומם וצומח בגשמיות.

וכן יוצאת נקודה מאור החיה דקדושה, שהיא אור ספירת החכמה, עם יציאת פרצוף הנשמה, ומתלבשת בפנימיותו.

מט) ואחר שכבר זכה, באור הגדול ההוא, הנקרא "אור הנשמה", אשר תרי"ג האברים שבפרצוף ההוא, כבר מאירים, כל אחד מהם, באור שלם ובהיר, המיוחד לו, כמו פרצוף מיוחד לעצמו, אז נפתח לו הפתח, לעסוק בכל מצוה ומצוה, על פי כונה אמיתית שבה. כי כל אבר של פרצוף הנשמה, מאיר לו את דרכי כל מצוה, המיוחסים לאותו אבר. ובכחם הגדול של אורות ההם, הוא הולך ומטהר, את חלק "המדבר" שברצון לקבל שלו, ומהפכו לרצון להשפיע.

ובשיעור הזה, הולכת ונבנית הנקודה של אור החיה, המלובשת בו, ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הרוחניים. וכשנשלמת לפרצוף שלם, אז עולה ומלבשת, לספירת החכמה, שבעולם העשיה הרוחנית. אשר כלי הזה, אין קץ לזכות שבו. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול ועצום מאד מא"ס ב"ה, הנקרא "אור החיה" או "נשמה לנשמה".

וכל הפרטים שבעולם העשיה, שהם דומם וצומח וחי, המתיחסים לספירת החכמה, מסייעים לו, לקבל אור ספירת החכמה, בכל השלמות, ע"ד שנתבאר באור הנפש. וכן נקרא "מדבר דקדושה", להיותו מכוון נגד טהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. וכן ערכו, של האור ההוא באלקיות, כערך המדבר, שבדצח"מ הגשמיים, דהיינו, שקונה הרגש זולתו. באופן, ששיעור גדלו, של אור ההוא, על גודל דצ"ח הרוחניים, כשיעור גדלו של מין המדבר הגשמי, על דצ"ח הגשמיים.

ובחינת אור א"ס ב"ה המלובש בפרצוף זה, הוא נקרא "אור יחידה".

נ) אמנם תדע, שכל אלו, ה' בחינות האורות נרנח"י, שנתקבלו מעולם העשיה, אינן, אלא בחינת נרנח"י של אור הנפש. ואין בהן עוד מבחינת אור הרוח, ולא כלום. כי אין אור הרוח, אלא בעולם היצירה. ואור הנשמה, רק בעולם הבריאה. ואור החיה, רק בעולם אצילות. ואור היחידה, רק בעולם א"ק.

אלא, כמו שאמרנו לעיל, שכל שיש בכלל כולו, מתגלה ג"כ בכל הפרטים, עד הפרט היותר קטן, שאך אפשר להפרט.

ולפיכך, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, גם בעולם העשיה, כדרך שבארנו אותן. אבל הן רק נרנח"י דנפש.

וממש על דרך זה, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם היצירה. והן רק ה' חלקי הרוח.

וכן ישנן, כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם הבריאה. והן ה' חלקי הנשמה.

וכן הוא בעולם האצילות, שהן ה' חלקי אור החיה.

וכן הוא בעולם א"ק, שהן ה' חלקי אור היחידה.

וההפרש שבין עולם לעולם, הוא ע"ד שבארנו בהבחנות, שבין כל אחד מנרנח"י דעשיה.

נא) ודע, שהתשובה והטהרה, אינה מקובלת, זולת שתהיה בקבי��ות מוחלטת "שלא ישוב לכסלו עוד". וז"ש: "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".

ונמצא, שמה שאמרנו, שאם אדם מטהר, את חלק הדומם, מהרצון לקבל שבו, שהוא זוכה לפרצוף נפש דעשיה, ועולה ומלביש את ספירת המלכות דעשיה. היינו ודאי, שיזכה בטהרת חלק הדומם, בקביעות מוחלטת, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד". ואז יכול לעלות לעולם העשיה הרוחני. כי יש לו טהרה, והשואת הצורה, בהחלט, לעולם ההוא.

אמנם שאר המדרגות, שאמרנו, שהן, רוח נשמה חיה יחידה דעשיה, שצריך לטהר כנגדן, את חלק הצומח והחי והמדבר מהרצון לקבל שלו, שילבישו ויקבלו האורות ההם, - אין הטהרה צריכה להיות בקביעות מוחלטת "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".

והוא מטעם, שכל עולם העשיה, בכל ה' ספירות כח"ב תו"מ שבו, אינם אלא בחינת מלכות לבד, שיחסה רק לטהרת הדומם בלבד. וה' הספירות, הן רק ה' חלקי המלכות. וע"כ, כיון שכבר זכה, על כל פנים, בטהרת חלק הדומם שברצון לקבל, כבר יש לו, השואת הצורה, לכל עולם העשיה.

אלא, כיון שכל ספירה וספירה מעולם העשיה, מקבלת מהבחינה שכנגדה, בעולמות העליונים ממנה. למשל:

ספירת הת"ת דעשיה - מקבלת מעולם היצירה, שכולו בחי' ת"ת, ואור הרוח.

וספירת בינה דעשיה - מקבלת מעולם הבריאה, שכולו בחינת נשמה.

וספירת חכמה דעשיה - מקבלת מעולם האצילות, שכולו חכמה, ואור החיה.

ולפיכך, אע"פ שלא טיהר, אלא חלק הדומם בקביעות, מ"מ, אם טיהר שאר ג' חלקי הרצון לקבל שלו, עכ"פ שלא בקביעות, הוא יכול לקבל גם רוח נשמה חיה, מת"ת ובינה וחכמה דעשיה. אלא, רק שלא בקביעות. כי בשעה, שנתעורר שוב, אחד מג' חלקי הרצון לקבל שלו, נמצא תכף מאבד את האורות ההם.

נב) ואחר שמטהר, גם חלק הצומח שברצון לקבל שלו, בבחינת קביעות, הוא עולה לעולם היצירה, בקביעות. ומשי�� שם, עד מדרגת הרוח בקביעות. ויכול להשיג שם, גם האורות נשמה וחיה, מספירות בינה וחכמה, אשר שם, הנבחנות לנשמה דרוח, וחיה דרוח. אפילו מטרם שזכה, לטהרת חלק החי והמדבר, בבחינת קביעות מוחלטת. ע"ד שנתבאר בעולם העשיה.

אבל רק שלא בקביעות. כי אחר שהשיג, טהרת הצומח מרצון לקבל שבו, בבחינת הקביעות, כבר הוא בהשואת הצורה, לעולם היצירה כולו, עד רום המעלות, כנ"ל בעולם העשיה.

נג) ואחר שמטהר, גם חלק החי מהרצון לקבל, והופכו לרצון להשפיע "עד שיודע תעלומות, יעיד עליו, שלא ישוב לכסלו עוד", כבר הוא בהשואת הצורה לעולם הבריאה. ועולה ומקבל שם, עד אור הנשמה בקביעות.

וגם ע"י טהרת חלק "המדבר שבגופו", יכול לעלות עד ספירת החכמה. ומקבל גם אור החיה, אשר שם, אע"פ שעוד לא טיהר אותו בקביעות, כנ"ל ביצירה ועשיה. אבל, גם האור מאיר לו, שלא בקביעות, כנ"ל.

נד) וכשזוכה לטהר בקביעות, גם חלק המדבר, מהרצון לקבל שבו, אז זוכה להשואת הצורה לעולם האצילות, ועולה ומקבל שם אור החיה בקביעות.

וכשזוכה יותר, זוכה לאור א"ס, ואור היחידה, המתלבש באור החיה. ואכמ"ל.

נה) והנה נתבאר היטב, מה שעמדנו לעיל באות מא, ששאלנו: למה לו לאדם, כל אלו העולמות העליונים, שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם, בהם?

כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם, להגיע לעשית נ"ר ליוצרו, זולת על ידי סיועם, של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה, של הרצון לקבל שבו, משיג האורות והמדרגות, של נשמתו, הנקראים נרנח"י. וכל מדרגה שמשיג, הרי האורות של אותו מדרגה, מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו, עד שזוכה להגיע, אל השעשועים, של תכלית הכונה שבמחשבת הבריאה, כנ"ל באות לג.

וזה שאמרו בזוהר, נח, אות ס"ג, על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: "במה מסייעין אותו? ואומר, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא". כי אי אפשר לבא, לטהרה הרצויה, למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל המדרגות נרנח"י של הנשמה, כמבואר.

נו) ויש לדעת, שכל אלו נרנח"י, שדברנו עד הנה, הרי הם ה' חלקים, שכל המציאות נחלקת עליהם. אכן כל שיש בכלל כולו, נוהג אפילו בפרט היותר קטן שבמציאות, כנ"ל.

ולמשל, אפילו בבחינת דומם דעשיה הרוחני בלבדו, יש שם להשיג ה' בחינות נרנח"י, שיש להם יחס, לה' בחינות נרנח"י הכוללים. באופן, שאי אפשר להשיג, אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה, הנ"ל.

באופן, שאין לך אדם מישראל, שיפטור עצמו, מלעסוק בכולן, לפי ערכו:

א. והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה - בכדי לקבל בחינת רוח בערכו.

ב. והוא צריך לעסוק בסודות התורה לפי ערכו - כדי שיקבל בחינת נשמה, לפי ערכו.

ג. וכן בטעמי מצות. כי אי אפשר, לאור היותר קטן שבמציאות הקדושה, שיהיה נשלם זולתם.

נז) ומכאן תבין, את היבשות והחשכות, שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן, בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה', שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.

וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.

אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.

כן הדבר שלפנינו:

אם היו לפחות עובדי השי"ת, עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים, בדרכם שלא יכשלו.

ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה!

נח) אמנם, ידעתי הסבה, שהיא בעיקר, מתוך:

א. שנתמעטה האמונה, בכלל.

ב. והאמונה, בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט.

ג. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים.

ע"כ נפל הפחד, על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו. כי ח"ו, קרוב להכשל בפסל ודמות.

והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כהאר"י ז"ל. ועתה - על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה, לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש.

וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות, שתפקיד ביאורי, הוא בתפקיד כל סולם: שאם יש לך עליה, מלאה כל טוב, אינך חסר, אלא "סולם", לעלות בו. ואז, כל טוב העולם בידיך.

אמנם, אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם, ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה.

אלא, עשיתי על כל פנים, בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו, לעלות ולהעמיק ולהסתכל, בספר הזוהר גופו. כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה.

נט) והנה, כל המצוים, אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי.

חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים, ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות, ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים, הסמוכים לו בזמן.

ס) ואני, כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי, באור השי"ת, להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור ביחוסו. והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי, מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר, על כל התנאים הקדושים.

ואם היה מתברר לי, בבירור גמור, שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל, יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם.

אמנם באמת, לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר. מליחסו לאחד מהתנאים. ומכ"ש, אם הייתי מוצא, שמשה רבינו, קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי. כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה.

ולפיכך, כיון שזכיתי, לערוך ביאור מספיק, השוה לכל בעל עיון, להבין מעט, מה שכתוב בו בספר, אני חושב, שכבר נפטרתי בזה לגמרי, מלטרוח עוד, ולהכניס עצמי בחקירה הזאת. כי כל משכיל בזוהר, לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש, פחות במעלה, מהתנא רשב"י הקדוש.

סא) אכן, לפי"ז נשאלת השאלה: למה לא היה נגלה, ספר הזוהר, לדורות הראשונים, שבלי ספק, היו חשובים במעלה, יותר מדורות האחרונים, והיו ראויים לו יותר? ויחד עם זה, יש לשאול: למה לא נגלה, ביאור ספר הזוהר, עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו?

והתמיה העולה על כולנה: למה לא נגלו, ביאור דברי האריז"ל ודברי הזוהר, מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועיין בהקדמתי לספר "פנים מסבירות" על הע"ח, באות ח', ד"ה "ואיתא")? ונשאלת השאלה: הכי אכשר דרי?

והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו, של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים - ראש, תוך, וסוף, דהיינו - חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ע"א).

כי בב' אלפים הראשונים, שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד. והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות:

כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים, נגדלים בכל פרצוף, מתחילה.

ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף, מתחילה.

ונמצא, כל עוד, שאין בכלים, רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש, רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים, שהם בבחינת תהו.

ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו, על ב' אלפים האמצעים, שהם תורה.

וב' אלפים האחרונים, הם נהי"מ דכלים, וע"כ מתלבש בעולם, בזמן ההוא, אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול. וע"כ הם ימות המשיח.

גם הדרך הוא, בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת, עד החזה שלו, האורות מכוסים. ואינם מתחילים להאיר, חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו.

והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות, הכלים דנהי"מ, בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם.

אלא בזמן האריז"ל, שכבר נתקרב זמן, השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז, הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה. וע"כ גילה העיקרים שבספר הז��הר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו.

ועכ"ז, כיון שהכלים האלו, עוד לא נשלמו לגמרי, שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב, כנודע, ע"כ לא היה העולם עוד ראוי, שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים, שלא ניתנה להם הרשות, לגלותם בעולם.

וכעת, בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות, לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן, שמדורנו זה ואילך, יתחילו להתגלות דברי הזוהר, בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה, כל השיעור השלם, שבחפץ השי"ת.

[חסרה אות ס"ב במקור]

סג) ולפי"ז תבין, שבאמת אין קץ, לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים. כי זה הכלל, בכל הפרצופין, של העולמות ושל הנשמות, אשר "כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף".

ולפיכך, נבררו תחילה, הכלים דחב"ד, מהעולם וכן מהנשמות. ולפיכך היו הנשמות, שבב' אלפים הראשונים, גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל, קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים, מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ, כנ"ל.

וכן אח"כ, בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן, עוד זכות עד מאוד, כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, כמ"ש בהקסה"ז, ד"ו, ד"ה "ומה". ועכ"ז, עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות.

ולפיכך, בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו, היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים, את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם. כי עתה, בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים, ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה, קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך, רק עם השתלמותן, של הנשמות, הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים, להתגלות, ולא מקודם לכן.

סד) ובאמת, נמצאת קושיא זו, עוד בדברי חז"ל, במס' ברכות, דף כ' [תרגום]: "אמר לו רב פפא לאביי, מדוע לראשונים ארעו ניסים, ואילו לנו לא מתרחשים ניסים? האם משום הלימוד? בשנים של רב יהודה כל הלימוד בסדר נזיקין היה, ואנחנו לומדים בששה סדרים. וכשהגיע הרב יהודה למשנה במסכת עוקצין וכו', אמר מחלוקות של רב ושמואל ראיתי כאן. ואנחנו לומדים במסכת עוקצין בי"ג פנים. ואילו רב יהודה כשהיה מוריד אחת מנעליו, מיד בא גשם, ואילו אנחנו מצערים נפשותינו וצווחים ואין משגיח בנו. אמר לו אביי: הראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם, ואנחנו לא מוסרים עצמנו על קדושת השם". עכ"ל, עש"ה.

הרי שאע"פ, שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור, שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ, מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים.

הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים, חשובים יותר מדורות האחרונים, במהות נשמתם עצמם, כנ"ל, שהוא מטעם, ש"כל הזך ביותר נברר תחילה" לבוא לעולם, מ"מ, מבחינת חכמת התורה, היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם, שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת, על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות, יותר שלמים, אע"פ שמהותם עצמם, הוא גרועה ביותר.

סה) ואין להקשות לפי"ז: א"כ, למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה?

הענין הוא, כי במה ששייך, להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים, נשלמו בהם יותר מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה, נמשכים מהאורות שבספירות.

וכבר ידעת, שיש "ערך הפוך מהכלים להאורות", שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, כנ"ל אות ס"ב. וע"כ נשלמו הראשונים, בחלק המעשה, יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים, יותר מהראשונים. והבן היטב.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות:

ובכללות העולם - נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם.

וכן בישראל עצמם - יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת.

וכן באומות העולם עצמם - יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.

וכן בעובדי השי"ת, שבבני ישראל - יש פנימיות, שהם, הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות, שהם אותם, שאינם עוסקים, אלא בחלק המעשה שבתורה.

וכן בכל אדם מישראל - יש בו פנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבו, שה"ס הנקודה שבלב, וחיצוניות, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא, שאפילו בחינת "אוה"ע" שבו, נחשבים בו, כמו "גרים". כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת "ישראל" שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו. דהיינו, שנותן רוב טרחתו ויגיעתו, להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו, לתועלת נפשו, וטרחה מועטת, בשיעור המוכרח, הוא נותן לקיום בחינת "אוה"ע" שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו, כמ"ש (אבות, פ"א): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", הנה אז, גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.

ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, על בחינת "ישראל" שבו, וכמ"ש (דברים, כ"ח): "הגר, אשר בקרבך", דהיינו החיצוניות שבו, "יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך", דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבך, "תרד מטה מטה". אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל, ומשפילים אותם עד לעפר. ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם, ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו.

ובזה יתבאר לך, מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק, בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות, לגאולה שלימה (תיקונים, סוף תקון ו'). שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר, לגאולתם של ישראל מבין האומות?

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה, יש בה פו"ח, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך, גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות.

ובהיותו, מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה - נמצא גורם בשיעור הזה, שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה, על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע. וכל האומות, יודו ויכירו, בשבחם של ישראל עליהם. עד שיקוים הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכמו כן הכתוב (ישעיה, מ"ט): "כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה".

אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו, אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה, שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו - הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה, את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל, כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.

ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע, מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע. ואז, הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך.

הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת, שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה, כמו שהיתה ח"ו דבר, שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל:

"קומו ואתערו, לגבי שכינתא, דאית לכון לבא, בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו" - קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי, יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם.

"ורזא דמלה, קול אומר: קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".

וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה, מ'):

"קול אומר: קרא" - שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל.

ומביא ראיה מהכתוב:

"קרא נא היש עונך" - שקריאה פירושו תפילה.

אבל השכינה אומרת:

"מה אקרא" - כלומר: אין בי כח, להרים את עצמי מעפר, בשביל,

"שכל בשר חציר" - כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצות בלי דעת, כמו בהמות.

"כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם, במצות, שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם, הם עושים המצות.

"ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.

"בההוא זמנא, רוח הולך ולא ישוב, לעלמא" - בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם.

"ודא, איהו רוחא דמשיח" - דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל, מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הרוח הזה, נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

"וי לון, מאן דגרמין, דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב ��עלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה" - אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים, שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה.

"ווי לון, דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא" - אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר, שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה, רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר - שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים, על פנימיות התורה.

ואז המה גורמים, במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות, שישנן בעולם, מגבירות את עצמן, על כל חלקי הפנימיות שבעולם. כל אחת לפי מהותה:

א. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו "עמי הארצות" שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה.

ב. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם.

ג. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.

ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמ"ש בתיקונים הנ"ל, שהם גורמים, עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים, נעשינו עדי ראיה, לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד, אלא שמדת הדין, פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמ"ש ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה.

הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך, את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.

ואז יזכה, כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צרכי הגוף.

ויגיע כח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם.

וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן.

וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות.

ואז, כל אוה"ע, יכירו ויודו, במעלת ישראל עליהם.

ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". וז"ש בזוהר, נשא, דף קכד ע"ב, וז"ל: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא, ברחמי [בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים]". דהיינו, כמבואר. אכי"ר.

#הקדמה לספר הזהר #בעל הסולם

0 notes

bs-pticha-kolelet · 7 months

Text

פתיחה כוללת

להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר:

(אות א') אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.

והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידר��, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. [היה בוכה ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. אם לא אגלה, יאבדו הידיעות מהחברים. ואם אגלה, ידעו הרשעים איך לעבוד את אדונם]. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי [אנשים שאינם ראויים], שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה.

וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'.

ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים גדולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר.

והנה כייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ומלכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות.

וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך.

והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור.

וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה.

דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש.

וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה.

וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א.

ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוּכָּמָא [שחור] היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוּכָּמָא [שחור], משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה.

ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב.

(אות ב') ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא.

וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:

הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה.

הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה.

הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.

וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל.

אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל.

אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ כנ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה הגבורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו.

וספירת ת"ת דז"א, הוא יחודם דחו"ג הנ"ל לפעולת הכלי מלכות, ונק' ת"ת, על שם שהאור מתפאר בעצמו על בחי' הא', שהוא החכמה שלא הספיקה בהתגברות רצונה לעשות כלי, אבל בחי' הג', שהוא חו"ג המתפשטים מהבינה ולחוץ, הספיקו לעשות כלי מלכות, שז"ס כתפארת אדם לשבת בית. ובזה נתבאר ג' הספירות חג"ת דז"א, והמה נק' ג' אבות, להיותם עיקר אצילותו של הז"א, ונצח הוד יסוד, נקראים בנים, להיותם מתפשטים מן החג"ת.

והענין שמסבת הצמצום הא' המתבאר בפנים הספר היטב, נעשה מסך קשה בכלי המלכות, פירוש אשר בחי' הד' שבכלי מלכות, מעכבת האור העליון, שלא תתפשט לבחי' הד', והיא מסבת השינוי צורה שיש שם, כמו"ש במקומו. והנה האור מתפשט ורוצה לבוא גם בבחי' הד', כי כן טבע האור העליון להתפשט אך לתחתונים עד כמעט שהוא נפרד ממקומו, כמו"ש בפמ"ס שם, וע"כ נעשה בין האור העליון המתפשט לכלי מלכות, ובין המסך המעכב שבכלי המלכות, בחי' זווג דהכאה. כעין אור השמש המכה בעששית וחוזרים הניצוצים לאחוריהם. ולכן יצא מבחי' זווג דהכאה הזאת, עשר ספירות חדשות, שנקראים ע"ס דאור חוזר. ונמצא שיש ב' פעמים ע"ס בכל נאצל, שהם ע"ס דאור ישר ע"פ ד' הבחי', וע"ס דאור חוזר כנ"ל.

ודע שזה אור העליון שהתפשט שוב מחג"ת דז"א, לזווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, המה נקראים נצח הוד יסוד. ובזה תבין המובא בתיקוני זוהר, דהמלכות היא רביעי לאבות, ושביעי לבנין, דהיינו שהמלכות מתחילת אצילותה נבחנת מפעולת התפארת דז"א כנ"ל, ונמצאת נמשכת אחר החג"ת, שנקראים אבות כנ"ל, ומצד הארת או"ח שבהמסך שלה, נמצאת נמשכת אחרי הנה"י שהתפשטו אליה לזווג דהכאה כנ"ל, והנה"י נקראין בנין דחג"ת, כנ"ל, ע"כ הוא שביעי לבנין, והרי נתבארו מהותם של עשר הספירות כח"ב חג"ת נה"י מלכות, בשורשם לנכון, שהוא ידיעה הראשונה בחכמת האמת, המחוייבים להמצא לעיני המעין תמיד בעיונו בחכמה הזו.

ועתה מובן הזהרה הנאמנה של ספר היצירה, עשר ולא תשע. פי' דכיון דמהצמצום ולמטה נעשה מסך המעכב בבחי' הד' כנ"ל, א"כ אפשר ח"ו לטעות ולומר, שבחי' הד' נדחית מעשר הספירות, ונשאר בקדושה ח"ו זולת תשע הספירות. ע"כ עומד ומזהיר עשר ולא תשע. ומזהיר עוד, עשר ולא אחד עשר, פי' דאל תטעה לומר שבחי' הד' נעשה לכלי קבלה אחר הצמצום. וא"כ יש ב' ספירות במלכות אחת היא בחי' המסך המעלה או"ח תמיד, וכלי קבלה לקבל ג"כ אור ישר, ע"כ אומר, עשר ולא י"א, ודו"ק.

(אות ג') והנה ה' הבחנות גדולות יש בע"ס הנ"ל, שאל יליזו מעיניך ויישירו אורחותיך לנגדך בעיון החכמה.

הבחן א' הוא אור העצמות שהוא כללות האור מא"ס ב"ה שמצוי בנאצל ההוא, והוא העיקר, להיות שאין ענין התחתון משותף כאן כלל וכלל. שנק' חכמה דאור ישר.

הבחן הב', הוא אור דחסדים הנמשך מעילא לתתא, שהוא אור המשותף בהתעוררות גבורת הנאצל דבחי' ב' שהוא אור הבינה שמשכה כנ"ל.

הבחן ג', הוא אור דחסדים העולין מתתא לעילא ע"י זווג דהכאה כנ"ל, והוא נקרא אור חוזר, שעולה ונמשך מצד הנאצל לבד, בסיבת העיכוב כנ"ל.

הבחן ד', הוא אור הגבורה עילאה. דהיינו בחי' ב' שהיא עביות הבינה, שקנתה בהתגברותה כנ"ל.

הבחן ה', הוא גבורה תתאה והיינו הבחי' ד' אשר התגברות הרצון נתפעל באור דחסדים המשותף מצד הנאצל, כנ"ל, שנקרא כלי מלכות דאור ישר, אשר גבורה זו ה"ס הכלי דע"ס, כנ"ל וזכור זה.

ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך. על אור העליון שלא יתפשט בבחי' ד' והוא השורש ג"כ ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחי' פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחה ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטין ענפים לעולמות התחתונים. עד שנמשך ונגלה לנו בעוה"ז. והנך רואה שכללות העבודה והיגיעה, מושרשת בהמסך שבכלי מלכות, המעכבת לאור העליון הנחמד לה, מפאת המאציל שרוצה להנות כנ"ל, וכל מה שהוא מחשבה בהמאציל, הוא חוק מוכרח ומחויב בהנאצל, כמובן שאין צריך לכלי מעשה, אלא מחשבתו ית' גומרת, ועכ"ז היא בוחרת בעצמה שלא לקבל אור העליון, שלא יבוא לידי שינוי צורה כנ"ל, ועי' בפמ"ס ע"א. ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה. וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאו"ח, נמצא בזה שחוזרת להיות כתר לע"ס הללו דאו"ח וגם לאו"י, כמו שיתבאר עוד, אשר כל הריוח הזה הגיעה לה, מסבת פעולת העיכוב כנ"ל.

המתבאר מהנ"ל, שכל ענין עשר הספירות אינם אלא כלי האחת הנקרא מלכות, אלא להשתלמות צורתה, נבחנים לה ג' שורשים, שהם ג' בחי'. חכמה, ובינה, וז"א, הנמשכים זה מזה כנ"ל. ודע שהמלכות הזו עדיין כלולה באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שנקראת מלכות דא"ס. שבה היתה ענין הצמצום הא', כמו"ש בפנים מסבירות ענף א', שלסבת השתוות הצורה להמאציל, נתעלה רצונה מלקבל בבחי' הד', ואז נמשך לה מא"ס ב"ה אור הקו, שאור הקו הוא כולל לכל האור הנמשך בה' עולמות, שנק' אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה, שאור הזה בכללותו, מכונה בשם קו, מלשון קו המידה, להיותו נמשך בהעולמות, במדה ומספר קצוב בכל עולם ועולם, כצורת כלי מלכות דאותו עולם, כמו"ש בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה.

וענין חמשה העולמות הנ"ל, הם ממש ענין הכתר וד' הבחי' הנודעים שבעשר הספירות אשר עולם הא"ק הוא עולם הכתר, ועולם האצילות הוא עולם החכמה, ועולם הבריאה הוא עולם הבינה, ועולם היצירה הוא עולם של זעיר אנפין, ועולם העשיה הוא עולם המלכות, אלא שבכל עולם ועולם יש ע"ס, וכל ספירה וספירה מע"ס של העולם, כלולה ג"כ מע"ס, כמו"ש בפנים.

וענין התחלקותם לה' העולמות הנ"ל, הוא משום שמתחילה צריכה הכלי מלכות, להכלל בכל ספירה וספירה עד הכתר, וזה מתהוה:

א. בהתפ"א דאח"פ דא"ק, ששם נכללה בזו"ן.

ב. ובהתפ"ב, דאח"פ נכללה בבינה.

ג. ובעולם הנקודים, נכללה בחכמה.

ד. ובעולם האצילות נכללה בכתר.

וכיון שנכללה המלכות בכל ספירה וספירה אז מתחיל עולם התיקון, שראשם הוא עולם האצילות הנ"ל, דהיינו ששם מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' א', ואח"כ מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' ב', וברא עולם הבריאה. ואח"כ מתלבש בבחי' ג', ויצר עולם היצירה. ואח"כ מתלבש בבחי' ד', וברא עולם העשיה. כמו שיתבאר בפנים [פנים מאירות ו��סבירות] בהרחבה, איך כל אלו יוצאים זה מזה, ע"ד החיוב דקודם ונמשך, ונקשרים אלו באלו.

(אות ד') וצריך מקודם להבין תכונת כל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. שאבארם אחד לאחד. ונתחיל מעולם הכתר, שהוא עולם אדם קדמון. וכלי ראשון שלו הוא עולם העקודים. וז"ל הרב ז"ל בשער עקודים פ"ג בא"ד. והנה כל עשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם. רק מתחילה יצאה בחי' מלכות מעולם העקודים. ומלכות הזו יצאה בבחי' נפש וכו'. ואח"כ נמשכו ויצאו שאר החלקים עד הכתר וכו'. ובבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכו'. והיו חסרים עדיין כל הספירות הנ"ל. שיצאו בלי תשלומין. לכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל תשלומיהם. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם. והנה בהתעלם הכתר עלתה אור החכמה במקום הכתר. ובינה במקום חכמה. וז"א במקום בינה. ומלכות במקום ז"א. ואח"כ נתעלם גם החכמה להמאציל. ועלתה הבינה אחר החכמה לכתר. והז"א לחכמה. ומלכות לבינה. ואח"כ נתעלם גם הבינה. ועלה הז"א לכתר. והמלכות לחכמה. ואח"כ נתעלם גם הז"א. ועלה המלכות לכתר. עד שנסתלקה גם המלכות למאציל. ואח"כ שוב חזר האור מהמאציל, והתפשט בהם. אמנם לא על סידורם כבתחילה. אלא אור הכתר לא חזר ויצא ונשאר נעלם. וע"כ יצא אור החכמה בכלי הכתר. ואור הבינה בכלי חכמה. ואור ז"א בכלי בינה. ואור מלכות בכלי ז"א. ונשאר כלי מלכות בלי אור כלל עכ"ל בקיצור. עוד שם: עשר ספירות דעקודים יצאו מתתא לעילא, מתחילה יצא המלכות. ואח"כ הז"א. ואח"כ הבינה. ואח"כ החכמה. אח"כ הכתר עכ"ל.

וצריך להבין היטב, ענין יציאת הספירות מעילא לתתא ומתתא לעילא. הנזכר בדברי הרב. דודאי, שאין המדובר בערכי מעלה מטה, קודם ואח"כ, שבזמן ומקום. אלא בערך קודם ונמשך, עילה ועלול. וא"כ איך אפשר שהמלכות תצא בתחילה, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, עד הכתר שהוא השורש לכולם, יצא לאחרונה. שהוא תמוה לכאורה. ומי ומה נתן והיפך העליונים למטה והתחתונים למעלה.

והענין דכבר נתבאר סדר ע"ס דאור ישר. שהם ה' מדרגות זה למטה מזה. דהיינו על פי שיעור הזדככות דכל או"א מאור העב שנשתנה צורתו, דהיינו הבחי' הד'. אשר בחי' א', להיותה בבחי' העלם בכח, היא חשובה במדרגה. ובחי' ב' שכבר יצאה מכח אל הפועל ע"י שהתגברה ברצון, גרוע מבחי' א'. ובחי' ג' גרוע מבחי' ב'. עד שבחי' ד' שהיא המלכות. גרוע מכולם בשביל העוביות שבה שהיא יותר מכולם. כנ"ל ע"ש.

גם נודע, שאחר שיצאה כלי המלכות עבר עליה צמצום הא'. שלא לקבל בבחי' ד'. שזה הכח העיכוב נקרא מסך. ואשר האור ישר יורד מא"ס ב"ה, ופוגע במסך שבהמלכות, אז נעשה זווג דהכאה, ויוצא ע"י זה ע"ס דאור חוזר. כמו"ש בפנים בענף ג' ע"ש. והנה בע"ס דאור חוזר האלו, נהפכו המדרגות בערך ע"ס דאור ישר. דע"ס דאו"י יהי' כל היותר זך, יותר עליון במעלה ויותר משובח כנ"ל. אמנם בע"ס דאור חוזר, יהי' כל היותר עב, יותר עליון ויותר משובח. והוא משום שהמלכות היא הכתר והשורש לע"ס דאו"ח האלו, לסבת מסך העב שלה המעכב על האור מלירד על הבחי' ד' שלה, וע"כ שב המלכות להיות כתר, בסוד נעוץ סופו בתחילתו. כמו"ש בענף ג' בפמ"ס ע"ש. ונמצא שהז"א מקבל האור מהכתר דאו"ח, וע"כ נחשב הז"א לדרגת חכמה. והבינה נחשבת לדרגת בינה משום שמקבלת מז"א השב להיות חכמה כנ"ל. והחכמה דאו"י, נחשב באו"ח, לז"א. להיותו מקבל האו"ח מהבינה. וכתר דאור ישר, נחשב למלכות באו"ח. להיותו מקבל מהז"א כנ"ל. והנך מוצא, שכל הזך בהמדרגה, יהי' יותר נמוך במעלה ושבח. והבן היטב.

אמנם ע"ס דאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד בעשר הכלים. ובחיבורם כאחד, נמצאים כל המדרגות בערך השוה. כי המלכות, יהי' קומתה שוה עם ��כתר מצד האו"ח ששב המלכות להיות כתר כנ"ל. וכן הז"א, שוה עם ה��כמה להיות הז"א בחי' חכמה דאור חוזר כנ"ל. והחכמה, שוה קומתה עם הכתר להיות הכתר מקבל ממנה האו"ח, כמו שהחכמה מקבל מהכתר את האור ישר. וכיון שהז"א שוה קומתו עם החכמה כנ"ל והחכמה עם הכתר. נמצא גם הז"א, שוה קומתו עם הכתר. והבן. ונמצא בזה, שבסיבת יציאת הע"ס דאו"ח מבחי' הד', הושוו כל המדרגות שבע"ס, בקומה שוה עד הכתר.

(אות ה') והנה עשר ספירות דעולם העקודים חזרו ונתעלמו. וצריך להבין סיבת הסתלקות שלהם. והנה הרב אומר הטעם דבעת שיצאו לא יצאו שלימים, וע"כ חזרו והסתלקו כדי לקבל תשלומיהם כמו שמובא דבריו לעיל.

אמנם צריך להבין ענין החסרון, וענין התיקון שהגיע להם ע"י הסתלקותם הזה, וכאן כתב הרב שהחסרון היה מפני שהכתר לא יצא אלא בבחי' נפש, ובמקום אחר כתב שהחסרון היה מפני שאור פנימי ואור מקיף יצאו מנקב אחד, והיה מבטשים זה בזה, וז"ל בהיכל א"ק שער ו' שער העקודים פ"א בא"ד ואח"כ באו הטעמים התחתונים, שהם מתחת לאותיות, שהם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן התחברו האורות חיבור גמור, כי הרי הם יוצאים דרך צנור א' לבד וכו', וכיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימיים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים וכו'. לכן ה' אורות פנימיים והאורות מקיפין יצאו קשורים יחד, וע"כ נקראים עקודים מלשון ויעקוד את יצחק וכו', ולכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים וכו' עכ"ל. פי', דאורות דאוזן ודחוטם הי' האור פנימי מתפשט דרך נקבים השמאלים דאוזן ודחוטם, ואור מקיף היה מתפשט דרך נקבים הימנים דאוזן ודחוטם. וע"כ נתקיימו ולא נסתלקו, משום שיש כלי מיוחד לאו"פ, וכלי מיוחד לאו"מ. אמנם באורות דפה, שאין שם אלא נקב אחד. והיו האו"פ והאו"מ בכלי אחד, ע"כ היו מבטשים זב"ז וע"כ הי' מסתלק האור ונפלו הכלים למטה. כלומר דנפלו ממעלתם, וניתוסף עיבוי על עיבוי הקדום, ובזה נעשו כלים, כי הסתלקות האור גומר ומשלים בחי' הכלים.

וכדי להבין היטב ענין הב' נקבים, דאוזן, וחוטם דא"ק. וענין נקב אחד, דפה דא"ק. וענין ה' פנימיים וה' מקיפין. וענין הביטוש, וענין הכלים והעיבוי, צריך אני להאריך, להיות שדברי הרב בענינים האלו נאמרים בקיצור נמרץ, ומכ"ש בעניני המקיפין, שלכאורה סותר את עצמו בכל דרוש ודרוש, דפעם אומר שמחוטם, ולמעלה מחוטם, הי' בהם ה' אורות פנימיים כח"ב זו"ן וה' אורות מקיפין כח"ב זו"ן, אמנם מפה ולמטה, נפסקו מקיפי בינה זו"ן, ולא נשאר אלא ב' מקיפין כתר חכמה, וה"פ כח"ב זו"ן, ופעם אמר שמעולם הנקודים ולמטה, נפסקו המקיפין התחתונים, אבל באורות דפה, יש עוד ה' אורות מקיפין וה' אורות פנימיים, ופעם אומר שבכל אבי"ע יש ה"פ וה"מ, ועוד סתירות כאלו.

(אות ו') ובפנים הספר [פנים מאירות ומסבירות] באתי בארוכה, ופה אקצר ועולה כדי שלא לצאת מהענין, ועי' בענף א' וענף ד', בסדר עשר הספי' בסוד ד' הבחי' דע"ס דאור ישר ואו"ח, ונתבאר שם, שבכל עשר ספי', נמצא ב' בחי' התפשטות וב' בחי' התעבות, המתפשטים מהשורש, שהוא הכתר דע"ס האלו, דמתחילה מתפשט החכמה, והיא בחי' התפשטות בהרחבה, כלומר שהתפשטות הזה כולל כל האור הנמשך מא"ס אל הנאצל ההוא, והכלי שנק' אור העב, דהיינו הרצון לקבל הכלול בהתפשטות האור, שמחמת זה קונה שינוי צורה מהמאציל שאין בו בחי' קבלה, וע"כ נעשה כהה מן האור, עדיין איננה מגולה, בהתפשטות הזה דהרחבה, כל עוד שאינו מתגבר ברצונו אחר תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, אמנם כלול הוא מאור העב הנ"ל, מצד המאציל שרצונו להשפיע אליו. ולפיכך הוא מחויב לגלות כלי קבלה שלו, ולהוציאה מכח אל הפועל, ולפיכך היא מתעבה בדרך התפשטותו, כלומר שמתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, וזה ההתעבות שנעשה בהתפשטות הזה, נגדר בשם לפי עצמו, מסבת התגברותו, ונקרא בינה, דכהה מן אור החכמה, שבה נגלה הרצון לקבל בפועל. ובינה זו, אינה ראויה עוד לבחי' כלי ממש, להיות עצמותה מעצם החכמה כנ"ל, אלא היא שורש לכלי, כי אין הכלי יכול להתגלם בשלימות, זולת מהתעבות הנעשה בהתפשטות השני, שהיא נק' התפשטות ע"י חלון, פי' שתוספת השפע שהמשיכה הבינה ע"י התגברותה, מתפשט הימנה ולחוץ, ונקרא אור דחסדים, לאפוקי מהתפשטות דהרחבה הא', שנקרא אור העצמות.

והנה התפשטות דע"י חלון המתפשט מהבינה נקרא ז"א, והוא מתעבה ג"כ בדרך התפשטותו, כמו התפשטות הא', והיינו, שגם הוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מן הבינה, שבזה הוא מוציא כלי הקבלה הכלול בו אל הפועל כנ"ל, והנה ההתעבות השני הזה, נקרא בשם לפי עצמו, משום דע"י ההתגברות נעשה כהה מן האור דהתפשטות, ונקרא מלכות.

והנה בחי' ד' שהיא ההתעבות שנעשה בהתפשטות שע"י חלון שנק' מלכות, היא הכלי קבלה הגמורה, ולא ג' בחי' שקדמו לה שהמה נשתלשלו רק לגלות בחי' זו הד', על דרך הנ"ל.

ועליה עובר סוד הצמצום הא', ומונעת את עצמה שלא לקבל שפע בבחי' זו הד', מטעם שינוי הצורה שמתגלה בה, וכח העיכוב הזה, נק' מסך או פרגוד, כלומר כי מעכבת את השפע להאיר ולהתפשט בעצמה, והבן.

וזהו כל ההבחן מן התעבות הא' שנעשה בהתפשטות דהרחבה, בין התעבות שנעשה בהתפשטות ע"י חלון, כי בהתעבות הא' אין הצמצום שולט שם. וע"כ היא ראויה לקבלת אור, וע"כ נקראת חלון, כלומר מקבלת, כמו הבית המקבל אור יומם ע"י החלון שבו.

משא"כ התעבות ב', שולט, עליה כח הצמצום, ומונעת את עצמה מלקבל השפע בעוביות שלה, וע"כ נקראת מסך, כלומר מעכב על האור, והבן.

ואחר שנגלה בחי' ד' עם המסך שלה כנ"ל, שוב מתפשט האור אליה, והמסך מעכב עליו כנ"ל, ואז נעשה מזה בחי' זווג דהכאה, ויוצא מזה עשר ספירות דאור חוזר כמו"ש בענף ג' עש"ה. וסידור ע"ס האלו, הם בהיפך מן הע"ס דאו"י, שהם יוצאים מתתא לעילא, כי המסך שהוציא את האור הגדול הזה, והוא שורש לו, נעשה לכתר, שז"ס נעוץ סופן בתחילתן, דכמו שהכתר הוא תחילה וראש לע"ס דאו"י, כן הסוף שהיא המלכות נעשה תחילה וראש לע"ס דאו"ח, ושב המלכות להיות כתר לע"ס ההם, וז"א דע"ס דאו"י נעשה עכשיו לחכמה, כי המקבל הראשון מן השורש נקרא חכמה, ועד"ז השאר, עד הכתר דאו"י, שנערך למלכות בע"ס דאו"ח, להיותו מקבל מן הז"א דאו"ח, שהוא חכמה דאו"י, והבן.

ונמצא דע"ס כח"ב זו"ן דאו"י, נבחנים המדרגות בערך הזכות מאור העב, שכל הזך ביותר הוא עליון וחשוב ביותר, ובע"ס כח"ב זו"ן דאו"ח, נבחנים המדרגות בערך העוביות, שכל מדרגה שהיא עב ביותר, יהי' עליון וחשוב ביותר כנ"ל, ובזה נמצאים העליונים דע"ס דאו"י, יהיו למטה בע"ס דאו"ח, והתחתונים דע"ס דאו"י, יהיו למעלה בע"ס דאו"ח.

והנה ע"ס הראשונים המתפשטים מא"ס ב"ה, נק' אדם קדמון, והם שורשים לכלים דראש, וע"כ נק' הע"ס ע"ש כלי הראש, דהיינו גולגלתא, עינים, אזנים, הם כח"ב דע"ס דא"ק, וחוטם, ופה, ה"ס ז"א, ומלכות, דע"ס דא"ק, ונודע שע"ס נכללים זה מזה, כמו"ש בפנים, ע"כ נתפשטו כל או"א מגולגלתא ועינים ואח"פ הנ"ל, על ע"ס. ומע"ס שנתפשטו בגולגלתא ועינים, שהם כתר וחכמה דע"ס דא"ק אסור בהם הדיבור, ואין לנו עסק בהם, ואנו מתחילים לדבר מאח"פ ולמטה, דהיינו מבינה וזו"ן דא"ק.

ונודע שעשר ה��פי' ה"ס כתר וד' הבחי' חו"ב וזו"ן, ויש בהם או"פ, ואו"מ, פי' מה שכבר התלבש בכלי נקרא או"פ, ומה שעוד לא התלבש בכלי נק' אור מקיף, ונמצא שבכל או"א מע"ס דאח"פ דא"ק יש ה' פנימיים כח"ב זו"ן. וה' מקיפין כח"ב זו"ן.

(אות ז') עתה נבאר תכונתם עצמם של או"פ ואו"מ דכללות ע"ס דא"ק. והנה כבר נתבאר ענין ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח שיש בכל ע"ס, שגם בע"ס דא"ק האלו יש ע"ס דאו"י מכתר עד מלכות ועד"ז ע"ס דאו"ח ממלכות עד הכתר, והנה האור ישר נמשך ובא בשלימות אל הנאצל ההוא. אמנם ע"ס דאו"ח לא נמשך במילואו תיכף אל הנאצל ההוא אלא הוא נמשך באמצעות כל הפרצופין הנאצלים אחר אדם קדמון.

והענין דכל הנמשך מצד המאציל נמשך בכל השלימות, ובכל המילואים, שהוא ע"ס דאור ישר. משא"כ ע"ס דאו"ח, שנמשכים מצד הנאצל דהיינו מכח העיכוב שבבחי' ד' שנק' מסך כנ"ל, זה אינו יוצא תיכף בכל מילואו, אלא כל נאצל ונאצל יש לו חלק בו, והוא נפרה ונרבה לפי ריבוי הנאצלים, כמו"ש בפנים; ובזה תבין, שע"ס דאור ישר וחלק מע"ס דאו"ח ה"ס או"פ, וכללות האו"ח ה"ס או"מ.

וכבר נתבאר לעיל, שיש ב' נוקבין בע"ס, דהיינו ההתעבות שבהתפשטות דהרחבה, וההתעבות דהתפשטות ע"י חלון, שנק' בינה ומלכות ותדע שבחי' בינה ה"ס כלי פנימי, שבה מתלבש כל או"פ. והמלכות, ה"ס כלי חיצון, שבה מתלבש כל או"מ, כלומר שהאו"מ נקשר בה, להיותה בעלת המסך שאינו ראוי לקבלה מפני כח העיכוב שבו, אלא הוא השורש לע"ס דאו"ח כנ"ל.

והנה נתבאר היטב תוכנם של או"פ ואו"מ, ותוכנם של כלי פנימי וכלי חיצון, ובזה מובן לשון הרב ז"ל המובא לעיל באות ה' בענין ה"פ וה"מ שיצאו קשורים זה בזה וכו' דרך פה דא"ק וכו' עש"ה פי' דסובב על מה שביאר בשער טנת"א פ"א, אשר אור פנימי ואו"מ דע"ס דאזנים, וכן או"פ ואו"מ דע"ס דחוטם, יצאו בב' כלים, כלי פנימי לאו"פ וכלי חצון לאו"מ, והם מרוחקין זה מזה, כי מנקב אזן ימין יוצאים ה' מקיפין כח"ב זו"ן, ומנקב אוזן שמאל יוצאים ה' פנימיים כח"ב זו"ן, ועד"ז בחוטם ולפיכך משמיענו כאן בע"ס דפה דא"ק, שאין כאן ב' כלים מיוחדים, אלא שניהם, הן ה"פ והן ה"מ, יצאו מקושרים בכלי אחד, שהוא הפה שנק' מלכות דא"ק, דהיינו בחי' ד' כנ"ל, אבל כלי פנימי שהיא בחי' ב' ובחי' בינה, אין כאן. כנ"ל ודו"ק.

ואין להקשות ע"ז, איך אפשר לאו"פ שה"ס ע"ס דאו"י, להתלבש בכלי דפה שה"ס בחי' ד', שהותקנה בסוד המסך ואינה ראוי' לקבלה, כנ"ל. והענין, דהמלכות עצמה, נבחנת על ד' בחינות מיוחדות, שנקראים, עצמות, גידין, בשר, עור. העצמות דהמלכות, יורה על עצם בנינה. שהוא בחי' ז"א ממש, דהיינו ההתפשטות ע"י חלון, אלא שנתעבה בדרך התפשטותו מסבת התגברות הרצון להמשיך תוספת שפע יתר מכפי התפשטותו מהבינה. וע"כ נגדר בשם לפי עצמו כנ"ל, ולכן נבחנים בה ב' הבחי', בחי' א', הוא העצמות שבה, שהוא חלק הז"א. ובחי' ב', היא העוביות הנוסף בה מחמת התגברותה, ונקרא גידין. ומה שנוטלת מכח הצמצום, דהיינו כח העיכוב שלא לקבל שפע באור העב הזה, אשר נק' מסך, שהיא בעל הזווג דע"ס דאו"ח כנ"ל, הוא בחי' ד' דהמלכות, ונקרא עור. ואו"ח העולה מהמסך מכח הזווג, נקרא בשר, והוא בחי' ג' דהמלכות.

והנך מוצא, אשר המלכות היא כלולה ג"כ מהתפשטות הבינה, ואדרבא היא עצם בנינה כנ"ל, ותבין אשר בחי' העצמות שבמלכות נעשית לכלי פנימי לה"פ דאורות דפה, ובחי' העור שבה נעשית לכלי חיצון לה"מ דאורות דפה. ונתבאר היטב, איך ה"פ כח"ב זו"ן וה"מ כח"ב זו"ן, יצאו בכלי אחד שהיא המלכות, ובה עצמה יש ג"כ ב' כלים פנימי וחצון, אמנם מקושרים זה בזה, דהא כל הד' הבחי' המה רק כלי א' שהיא המלכות.

(אות ח') ועתה נבאר ענין ההכאה והביטוש, שהי' בין או"מ לאו"פ בסבת עקודתם בכלי אחד, ועיין בעה"ח בהיכל א"ק ש"ב ע"ג, וגם בשער עקודים פ"ב, שטבע של או"פ לזכך את הכלי שהוא מלובש בה ע"ש. לפיכך, כיון שבע"ס דפה דא"ק היו האו"פ והאו"מ קשורים בכלי אחד דמלכות, היה האו"פ הולך ומזכך את הכלי מלכות דרגא אחר דרגא, וזהו סיבת הסתלקות של ע"ס דפה, שנק' עולם העקודים.

והענין דכבר נתבאר לעיל באות ו' ואות ד', אשר ע"ס דאו"ח הם בערך ההפכי מע"ס דאור ישר, כי בע"ס דאור ישר, יהי' המדרגות מתעלים זה על זה לפי הזכות שלהם. עד השורש שהוא הזך שבכולם. אבל בע"ס דאו"ח, יתעלו המדרגות זה על זה לפי העוביות שלהם, עד השורש שהוא היותר עב מכולם. שהיא בחי' הד', ומלכות ששב להיות כתר. ובחי' ג' חכמה, ובחי' ב' בינה, ובחי' א' ז"א, והכתר לבחי' מלכות.

ומתחילה נזדכך המסך בדרגא אחת, דהיינו שנזדכך צורת אור העב דבחי' ד' שבו וקיבל צורת העוביות דבחי' ג', וזה נקרא שאור המלכות נסתלקה ממקומה ועלתה לכלי דז"א, מפני שגם אז נתפשט האור ישר מהא"ס על המסך, וגם אז שלט בהמסך כח העיכוב עד שנעשה זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דאו"ח מהמסך דבחי' ג', אמנם אינם עוד בקומת הכתר כבתחילה אלא הם בקומת חכמה, והיינו משום דהעוביית דבחי' ז"א ובחי' ג' דאור ישר יש לו ערך חכמה באו"ח כנ"ל, ונמצא שהמסך לא שב להיות כתר בסבת האו"ח. אלא שב להיות חכמה. ואח"כ נזדכך עוד, וקיבל הזיכוך דבחי' ב', שהיא בחי' בינה, וגם שם נתפשט אליה האור ישר עד לזווג דהכאה והעלאת או"ח, אמנם בקומת בינה, וכמו שאבדה לה העוביות דבחי' ג' ובחי' ד' כן נחסרו לה ב' ספירות הראשונות דאו"ח כנ"ל. ואח"כ נזדכך עוד וקיבל הזיכוך דבחי' א', וגם נזדווג בו האו"י מהא"ס ועלה אור החוזר, אמנם בקומת ז"א, ונחסר לה גם בחי' בינה. ואח"כ נזדכך עוד עד לצורת השורש, שעלתה למעלת הכתר, ואז אין עוד עוביות כלל בהמסך, וא"כ אין עוד עמה בחי' זווג דהכאה מאור ישר, וע"כ נעלם האו"ח לגמרי מע"ס דעקודים, ועיין בפנים בענף ג' וענף ד' שנתבאר כ"ז בארוכה.

והנה נתבאר שכיון שגם או"פ מלובש בכלי מלכות, לכן הוא הולך ומזככו דרגא אחר דרגא, ובדרך זיכוכו הולכים ונעלמים הע"ס כח"ב זו"ן דאור חוזר. מפני שבעת עלייתה לבחי' כתר שוב נאבד מהמסך כל הסגולה שלו להעלות או"ח כנ"ל, אמנם גם הע"ס דאור ישר ג"כ נסתלקו עמו, והוא מפני שהאור ישר והאו"ח קשורים ותלויים זה [בזה].

בחי' א', הוא כללות כל האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל ההוא, שנק' חכמה.

ובחי' ב', היא בחי' ההתעבות, שנקנה לו ע"י התגברות הרצון להמשיך שפע חדשה, ונקרא בינה כנ"ל.

וע"כ יש בספי' בינה ג' הבחנות:

הבחן א', הוא עצם בנינה, שהיא חלק מהחכמה עצמו.

הבחן ב', היא אור שנתעבה בה, דהיינו ע"י התגברותה להמשיך שפע חדשה מהכתר.

הבחן ג', היא מהות השפע שהיא יונקת מהכתר, שנקרא אור דחסדים, שהוא שפל הרבה מאור החכמה הנמשך ישר מהמאציל, משא"כ אור הבינה שיונקת מהכתר, הוא משותף ע"י הקדם ההתגברות שלה שנתעבה בשבילו, כנ"ל.

והנה בעת שהבינה יונקת אור דחסדים מהכתר, אינה יונקת אז אור החכמה מספי' החכמה, וע"כ נחשבת עם החכמה אחור באחור. ונמצא, שאור החכמה, שהוא אור העצמות דכללות הע"ס שבנאצל ההוא נפסקת הימנו, בשביל הבינה שהסבה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, אמנם בעת שמתגלה בחי' הד', וע"ס דאו"ח היוצאים הימנה, שהיא ג"כ בחי' אור דחסדים, עוד במדה יתירה מאור דחסדים שבבינה, אז אין הבינה צריכה עוד אל יניקת אור דחסדים מהכתר, כי מגיע לה מאו"ח דמלכות בשפע גדול, וע"כ מחזרת פניה אל החכמה, ושוב יונקת אור החכמה, ואז נמשך גם אור החכמה בשפע, בכללות הע"ס שבנאצל ההוא, וזה נק' פנים בפנים דחו"ב, שהרויחו בסבת או"ח העולה מהמלכות. אמנם מטרם הגלות הכלי מלכות, היה הבינה נותנת פניה אל הכתר, שזהו מצב הסגולתא דטעמים, אשר הבינה נמצא מתחת הכתר כמו החכמה, אלא שהחכמה יונקת מהכתר אור דעצמות, והבינה יונקת מהכתר אור דחסדים, וכיון שאור העצמות הוא כללות האור שבהנאצל, ע"כ נבחן החכמה לבחי' ימין, ואור דחסדים נבחן לבחי' שמאל להיותו משותף בגבורה, כנ"ל.

והנה נתבאר אשר אור העצמות אינו יכול להתפשט בכללות ע"ס דאור ישר, לסיבת הבינה שהיא עמו אחור באחור, זולת ע"י זווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, שאז אין הבינה צריכה עוד לאור דחסדים, ושבה פב"פ עם החכמה, ונמצא אשר בעת שהסתלקו הע"ס דאו"ח מעולם העקודים כנ"ל, נמצא שגם אור העצמות דע"ס דאור ישר ג"כ הסתלקו עמו, כי אור החכמה והאור חוזר תלויים זב"ז כנ"ל, ולא נשאר שם בעולם עקודים זולת בחי' אחוריים דבינה, דהיינו אור דחסדים וגבורה שלה, כנ"ל.

ובזה תבין דברי הרב ז"ל שהבאנו לעיל, אשר מטבע של האור פנימי לזכך הכלי שהוא מלובש בו כנ"ל, כי סובב על אור החכמה שמתלבש בפנימיות הנאצל, ע"י הבינה ששב עמו פב"פ, כנ"ל, שעל ידי זה נמצאים מזדככים אחוריים דהבינה. וכיון שאחורים דבינה שהיא בחי' ב', הוא השורש לבחי' ד', כנ"ל, א"כ, כיון שמזדכך השורש, מזדכך עמו גם הענף ובחי' הד'.

(אות י') ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות:

אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות.

ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', עכ"ל.

פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפיכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים.

והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצום הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב.

ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ושוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומחזיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור.

ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב.

(אות י"א) וע"ז נבין אור הרביעי, שנפלו ע"י ביטושם דאור הרשימו עם אור הנקודות, שנקראים אותיות, שהם דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבה"כ דעולם הנקודים. וצריך שתדע, שבכל מקום שמובא בזוהר, תיקונים ובכהאר"י ז"ל לשון ניצוצין או נצצין או התנוצצות, יורה על בחי' אור חוזר. כי הארות אור ישר, מוגדר בשם אורות או נהורין וכדו', והארות או"ח מוגדר בשם ניצוצין או זיקין או התנוצצות וכדומה. ובזה תבין דענין הניצוצין שנפלו ע"י ביטוש דהרשימו באו"ח היורד, הוא ג"כ בחי' רשימו, אלא שהיא רשימו דאור חוזר, וע"כ מוגדר בשם נצוצין.

והנה נתבאר לעיל אות ח', סדר הירידה דאו"ח, שמתחילה קיבל לזיכוך דז"א ונמצא נעתק מבחי' ד' שהוא כלי מלכות האמיתית, וכשאור א"ס ב"ה התפשט ושוב להמסך שבכלי ז"א, יהי' אור המלכות הזה בקומת חכמה, ונגרע מכללות האור דהעקודים בחי' הכתר, מפני שהמלכות שבז"א לא שב להיות כתר אלא חכמה, [ונתבאר שעיקר נותן מדת הקומה בכללות הע"ס של הנאצל הוא אור המלכות כנ"ל ועי' בפנים מסבירות ענף ד'] ונמצא כלי מלכות האמיתיית בלי אור, והיה צריך להשאר בה ב' רשימות, רשימו א' מאור הטעמים, שהוא מקיים ומחזיק העוביות דבחי' ד' כמה שיכולה, ורשימו הב' מאור הנקודות, דהיינו מזה האור המיוחס להמסך וחפץ בהזדככות כנ"ל. אמנם שניהם אינם יכולים להשאר ביחד, שהמה הפכים זה לזה, כי במקום שנמצא הרשימו דהטעמים נקרא כלי דכתר, על שם שע"ס שלו המה בקומת הכתר כנ"ל, ובמקום שנמצא רשימו דאור חוזר היורד, נקרא כלי דחכמה, או דלמטה מכתר, וע"כ נסתלקה מהמלכות גם הרשימו שלה, ועלתה ג"כ לכלי ז"א, ורשימו דאו"ח היורד נשאר על מקומו. ונמצא, שכאן נדחה הרשימו בשביל הניצוצין דאו"ח, אמנם מכאן ולהלן נדחין הניצוצין דאו"ח, בשביל אור הרשימו.

ואחר זה בעליית המסך למקום בינה, כלומר שקיבל זיכוך דבחי' ב', ואור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר לבינה ומבינה לכתר, אז נגרע ג"כ בחי' חכמה, ונמצא כלי ז"א נשארים בלי אור, ונשאר גם שם ב' רשימות, מאור הטעמים, ומאור חוזר ההפכים זל"ז, וכאן גבר הרשימו על הניצוצין דאו"ח, שהרשימו דטעמים נשאר בכלי ז"א, וע"כ נשאר בבחי' כלי דכתר. אמנם הרשימו דאו"ח, שהיא הניצוצין דכלי חכמה, המה נדחין למטה מטבור, כלומר למטה מכלי דכתר, כי התפשטות עולם העקודים היא עד הטבור, דמלכות דעקודים נקרא טבור. וכבר נודע ששם נשארין ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שערכם בחי' כתר דחכמה, דהרשימו דמלכות דטעמים שהמה בחי' כתר ממש, עלה לז"א כנ"ל, וניצוצין שנפלו מכלי ז"א שהמה ניצוצין דחכמה שבחכמה, נפלו למטה מטבור, ששם כתר חכמה כנ"ל.

ועד"ז, בעליית המסך לחכמה, כלומר שנזדכך לבחי' א', עדיין הי' אור א"ס מתפשט ושוב מכתר לחכמה ומחכמה לכתר, שאור הזה הוא בקומת ז"א, ונגרע ג"כ קומת הבינה, ונשאר כלי בינה ריקנית בלי אור ונשארו ב' רשימות כנ"ל ורשימו דטעמים נשארו במקומם, ורשימו דאו"ח היורד נדחין ונפלו, למטה מניצוצין דחכמה שלמטה מטבור, כנ"ל.

ואח"ז נזדכך עד לבחי' הכתר שהוא השורש, וממילא אבד כל בחי' העוביות שבו, וממילא בטל הזווג דהכאה, ואין עוד או"ח, ונמצא שלא נפל כלל ניצוצין מבחי' הכתר, אלא נשאר שם רשימו דהטעמים לבדה.

והנה נתבאר היטב, ענין ההפכיות בין הרשימו ואו"ח היורד, דע"כ נתפרדה החבילה, ורשימו דע"ס דהטעמים נשארים במקומם, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דכתר עד הטבור דא"ק, והניצוצין שהם רשימו דאו"ח היורד, נפלו לחוץ ממדרגתם שהיו בו, ומכונים למטה מטבור, כלומר למטה ממלכות דעקודים, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דחכמה, כנ"ל שהם נקראים אותיות.

(אות י"ב) והנה סיבת ההזדככות כבר נתבאר לעיל אות ט' בסופו, משום דאו"פ קשור בכלי מלכות, שהוא באמת רק כלי חיצון לאו"מ, כמו"ש באות זיין ע"ש, ועל כן בהיות האו"ח עולה ומשיב חו"ב פנים בפנים כנ"ל באות ט', נמצא בחי' עוביות דבינה הלכה הימנה, דחזרה ומתעצמת עם החכמה לעצם אחד כמו שהיו מתחילה, ובהבטל העוביות שבשורש בטל עמו ממילא גם העוביית שבענף, ובזה תשכיל שסדר התעצמות הבינה עם החכמה היא מזככת עמה גם המסך, וגם הוא עולה על ידה ובסבתה, מדרגא לדרגא עד שמתעלם. שמתחילת ביאת האו"ח אל הבינה והיא מתחלת להחזיר פניה אל החכמה, עולה בזה המסך מבחי' ד' ובחי' ג'. וכשיונקת אור החכמה מפנים דחכמה, נמצא המסך מתעלה לבחי' ב'. וכשמתעצמת עם החכמה לעצם אחד, אז עולה המסך לבחי' א' עד שמתעלה לבחי' השורש, שז"ס המוזכר באד"ר, ואשתאיב ניצוצא. ואכמ"ל.

היוצא מזה, שאור החכמה שהוא כללות אור העצמות שבהנאצל הא'. דהיינו עולם העקודים, ואור חוזר העולה מכלי מלכות. נמצאים קשורים זה בזה, ורדופים זה מזה. כי בלעדי האו"ח לא יוכל אור החכמה להתפשט בהנאצל, מסיבת הבינה שמשימה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, ואחוריה לחכמה, כלומר שלא תינק ממנו אור העצמות, אלא בצאת האו"ח, נמצאת הבינה משיבה פניה אל החכמה, ורק אז יכול אור העצמות להתפשט בהנאצל. ונמצא אור העצמות תלוי באו"ח. אמנם, בעת שיבת חו"ב פב"פ, ופסקה יניקתה מהכתר, נמצא מתבטל העוביות שבה, וממילא בטל ג"כ העוביות שבהענף שהוא המסך, וממילא נעלם ג"כ האו"ח, ונמצא שהאו"ח נדחה ונרדף בסבת אור העצמות.

ובזה יתבאר היטב לשון הרב ז"ל שהבאתי לעיל אות ה', אשר או"פ ואו"מ מבטשים זה בזה, ומהכאתם אתייליד הויות הכלים. כי או"פ, ה"ס אור החכמה המתפשט בהנאצל בסיבת האו"ח כנ"ל, ואו"מ ה"ס המסך שהוא כלי חיצון שקשור בו כל האו"מ העתיד לצאת בעולמות מבחי' האו"ח, כנ"ל באות ז' ע"ש. ואעפ"י שהמה תלויים זה בזה, מ"מ האו"פ המתפשט ע"י השבת חו"ב פב"פ מבטש באו"מ, שמזכך להמסך וגורם להסתלקות האור מעולם העקודים, ובזה נתפרדו ג"כ הרשימות דטעמים ודאו"ח זה מזה כנ"ל, ורשימו דאו"ח נדחה חוץ ממחיצתה, דהיינו למטה מטבור, שנקראים אותיות, והמה הם הכלים כנודע, ודו"ק היטב.

(אות י"ג) והנה נתבאר היטב סיבת הסתלקות, מפאת הזדככות המסך ע"ד המדרגה, עד שנעלם כל האו"ח, ועמו גם אור העצמות דכתר וחכמה דאור ישר. אולם עוד לא נשאר כך, אלא אחר העלמת אור העצמות, מפאת הבינה שהחזירה פניה אל הכתר לשפע אור דחסדים, נמצא שחזר אליה האחוריים והעוביות כמקדם, ואם כן חוזר העוביות שלה גם אל המסך שהוא ענף שלה. כנ"ל. ונודע שאור הישר מן המאציל אינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע, ולפיכך אחר שהמסך חזר ונתעבה, שוב נתחדש עליו אור ישר דא"ס, על ד' הבחי' הנודעים עד לזווג דאו"ח, ושוב מתפשטים הע"ס דאו"י ואו"ח בעולם העקודים, וזה נקרא התפשטות ב' דעולם העקודים.

אמנם, מאחר שהחו"ב שבו להיות פב"פ ע"י האו"ח כנ"ל, נמצא שוב מזדככת העוביות ואחורים דבינה, כנ"ל, ועמה גם העוביות דהמסך שהוא ענף שלה, ושוב מתבטל זווג דהכאה והאו"ח, וחוזרת הבינה לינק אור דחסדים מהכתר, ונמצא שוב מסתלק אור העצמות כמקדם. וכמו כן על דרך זה, אחר ששב האחורים והעוביות אל הבינה, חוזר ונמשך העוביות גם על המסך, וממילא שוב מתחדש האו"י על המסך, שבסגולתו מתפשט ג"כ אור העצמות כנ"ל. ועד"ז, תמיד חוזר חלילה, שבביאת האו"ח, שב ומתפשט אור העצמות, ובביאת אור העצמות, מסתלק האו"ח, ובהסתלקות האו"ח, שוב מתעבה המסך, ושוב מתחדש האו"ח, ושוב מתפשט אור העצמות, וחוזר חלילה. וכו', כנ"ל. ונמצא התפשטות הב' הזה, תמיד כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. והיינו שאומר הרב, שאו"פ ואו"מ הנעקדים בכלי אחד, הם מכים זב"ז, ומבטשים זב"ז.

ומובן הבחן הגדול מן התפ"א דעקודים, שהיה בקומת הכתר משום דאו"י מזדווג עם המסך דבחי"ד, לההתפשטות של עתה, שהוא רק בקומת החכמה, להיות כל עוביות דהמסך הוא רק התפשטות מעוביות הבינה, ע"ד עוביות דז"א, שע"כ אינו ממשיך אלא קומת אור החכמה, כנ"ל באות ח', וגם אור הזה אינו קבוע וקיים, אלא כשלהבת המתנענע לכאן ולכאן, והנה נתבאר היטב, שענין התפ"ב דעקודים. היא ענין נמשך מהסתלקות דהתפ"א גופיה. ודו"ק.

(אות י"ד) ובזה נבוא להבין דברי הרב ז"ל בשער נקודים פ"א וב'. אשר הא"ק צמצם א"ע, והעלה כל האורות שמטבור ולמטה למטבור ולמעלה, ועלו למ"ן לע"ב דגולגלתא, ופריס שם חד פריסה בגוי מעוהי, והאור שעלה מנה"י יצא דרך עינים, עד שנמשך למטה מטבור, ונתפשטו לע"ס דעולם הנקודים, ומן האור שנתחדש ע"י עליית מ"ן, נמשך ג"כ ובקע להפרסא וירד למטה מטבור, שמתפשט דרך נקבי הטבור ויסוד לע"ס דעולם הנקודים. ומב' אורות אלו, נבנו הע"ס דהנקודים, ע"ש. וענין ב' אורות הללו, וענין הצמצום החדש הזה, צריך ביאור רחב, שיתבאר במקומו אמנם נבאר כאן בהם לפי הצורך במקום הזה.

והנה האורות שלמטה מטבור דא"ק; כבר נתבאר לעיל אות י"א, שה"ס האותיות והניצוצין, שנפלו ע"י הביטוש דהרשימו דכתר וטעמים ברשימו דחכמה ונקודות, עד שיצאו למטה מכל הרשימו דכתר, שמקום יציאה הזה, נק' נה"י ולמטה מטבור, עש"ה. והנה עתה אחר שחזר התפשטות הב' לעולם העקודים, כנ"ל, שהיא רק אור החכמה בכלי דכתר, א"כ נעשה שוב השתוות, בין רשימות דטעמים לרשימות דנקודות, דשניהם בחי' חכמה ולפיכך נמשכו ועלו כל הכח"ב זו"ן דרשימות הנקודות דמלמטה מטבור, ונתחברו שוב עם הרשימות שלמעלה מטבור. והיינו שאומר הרב, שהא"ק העלה האור שמטבורו ולמטה, למעלה מטבורו.

אמנם צריך להבין למה נקרא זה צמצום. והענין, משום דב' בחי' יש בהניצוצין שעלו:

הא', הוא ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שנשארו בטבור גופי', שהוא מלכות דעקודים, ובחי' הד'. אשר אור דהתפשטות ב' אינו מגיע אליה, להיותו מבחי' ג' ועוביות מהתפשטות אחורים דהבינה כנ"ל.

הבחן הב'. היא ניצוצין דחו"ב וזו"ן, שהמה מבחי' ג'. כנ"ל באות י"א וי"ב עש"ה.

ולפיכך, אחר שעלו חו"ב זו"ן דניצוצין, נתרבו שם האורות יותר מקדם, לסיבת העוביות שנתוסף עליהם מחמת נפילתן למטה מטבור, וע"כ נמשך שם ג"כ ניצוצין דהכתר שבטבור, שהמה בחי' הד', וממילא נתפשט ונתחדש עליהם האו"י דא"ס ב"ה, שאינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע כנ"ל, ונעשה הזווג דאו"ח בבחי' הד' וע"כ יצאו ע"ס חדשים בקומת כתר, כמו בהתפשטות הא'.

והנך רואה, איך שנעשה מהניצוצין שעלו ב' בחי' ע"ס: דמחו"ב זו"ן דניצוצין, שהתתקנו בעלייתם לבד, להיותם מבחי' ג' כמו התפשטות הב', נמצאים מתוקנים בבחי' ע"ס בקומת חכמה. ומניצוצין דכתר, הותתקנו ע"ס חדשים בקומת כתר. וב' פרצופים האלה, המה שורשים לפרצופי או"א וישסו"ת דאצילות, שפרצוף החדש בקומת הכתר ה"ס או"א, ונקרא חכמה, ואבא דאצילות. ופרצוף דאור הישן, שהיא בקומת חכמה, ה"ס ישסו"ת. ונקרא בינה, ואימא דאצילות. ובשורשים אלה, תבין המוזכר באידרא זוטא, דאבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו התתקן כעין דו"נ. כי פרצוף העליון שהוא בקומת כתר. שנקרא אבא, התתקן כעין דו"נ, כי העלה אליו בחי' הד', שה"ס הנוקבא והמלכות. והבינה, שה"ס פרצוף התחתון, שקומתו למטה מכתר. נמצא שיצאה חוץ מאבא, לסיבת הנוקבא, שה"ס בחי' הד', אשר מעכבת ומסיימת על אור העליון, שלא יתפשט למטה הימנה, דע"כ נקראת בחי' ד' הזו פרסא, בלי נקב הנוהג בבחי' ב', ואין ישסו"ת מלבישין לאור הכתר מסבת הפרסא הזו, והבן.

ונמצא שבחי' ב' שה"ס בינה שעליה לא הי' כלל הצמצום הא' נמצאת נגרעת עכשיו, שנתצמצמה ג"כ, לסיבת מציאותה למטה מבחי' ד'. והיינו שאמר הרב, שהא"ק צמצם את עצמו בהעלאת אור דמטבור ולמטה, דסובב על בחי' ב' שנתצמצמה עכשיו, בסבת העליית מ"ן, כנ"ל והבן זה.

(אות ט"ו) וצריך שתדע, ההבדל הגדול בין ראש לגוף, שהראש נקרא ג"ר, והגוף נקרא ו"ק או ז"ת או זו"ן. וגם הגוף עצמו נחלק לג"ר וזו"ן. ושורש ההתחלקות הזה, הוא משום דעד הפה, שה"ס מלכות, נמצא האו"י בעיקר הבנין, והאו"ח העולה ומתחבר עמו, הוא רק בחי' לבוש אליו, והפכי לו, הגוף, שהיא התפשטות המסך עצמו, באותו שיעור שמלביש לספירות דראש, וע"כ יהיה האו"ח, עיקר בנינו, וע"ס דאו"י כמו ענפים אליו. אמנם נקרא זו"ן, אע"ג שעיקרו אינו אלא מלכות כנ"ל. והוא משום דאין לך אור המלכות כלל בהמציאות, זולת עם נה"י דז"א המתחברים עמה בזווג דהכאה כנ"ל, וע"כ נחשבים שניהם לאחד, המתפשטים בסוד האו"ח. וכבר נתבאר לעיל, שענין המסך המעכב, והאו"ח היוצא בסבתו, אינו נחשב על המאציל. רק על הנאצל לבד, ולפיכך הראש נבחן שהוא עצמות אור המאציל, והגוף נבחן על פעולת הנאצל עצמו לבד והבן היטב.

ובזה יתבאר לך, ה' פרצופין הכוללים דא"ק, הנקראים, גולגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, על סדר אצילותם, והלבשתם זא"ז ואיך הם נקשרים זב"ז, ויוצאים זה מזה ע"ד קודם ונמשך, מחמת מחשבתו ית' היחידה ומיוחדת, שמתבארת היטב בפמ"ס בענף א', שה"ס להנות לנבראיו, אשר מחשבתו ית' זו ה"ס השורש לבחי' הכלי, ולבחי' הצמצום הא', שנעשית בבחי' הד'. אמנם בהמשכה בלתי ישרה, כמ"ש שם באות ז' ע"ד משל מעשיר וכו'. וע"ש באות ח'. אשר מחשבה היחידה הזאת, מקפת כל המציאות וכל העולמות, וכל ריבוי הבחי' והצורות וההנהגות עד גמר התיקון, שכולם יחזרו ויתיחדו באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, ביחודו הפשוט בצורה האחת שעומדת עלינו "להנות לנבראיו". עש"ה.

והנה תיכף מסוד הצמצום בבחי' הד', שה"ס גדלות הרצון, בערך מלכות דא"ס, נתגלו בהרשימו שנתרוקנה מהאור, ד' צורות של הדרגה, בבחי' הכלי. שנק' חו"ב וז"א ומלכות. ובהם או"פ ואו"מ. הרי י"ב צורות. ואח"כ שנמשך האור על בחי' הרשימו הנ"ל. עד לנקודת הצמצום, כי אורו ית' אינו נפסק כלל כנ"ל וזכור זה, אז נמשך הקו הדק לתוך הרשימו, ונקרא דק, משום דאור העצמות אינו מתפשט להנאצל, זולת בהאו"ח העולה בזווג מהמסך כנ"ל, ובסגולת האו"ח נתגלה צלם א"ק בסוד פרצוף גולגלתא, שנק' בדוגמא, תחילת הקו. והוא מתפשט על כ"ה בחי', דיש כח"ב זו"ן באורך וכן בעובי יש כח"ב זו"ן כנ"ל שמשום דהמלכות שב להיות כתר, ע"כ מתפשט כל אחד מכח"ב זו"ן לע"ס עד הכתר, ונקרא בדוגמא, גולגלתא, עינים, אח"פ, או גולגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שכאו"א קומתו עד הגולגלתא, והבן. ומפנימית הנאצל הזה יוצאים הארותיו לחוץ, ע"ד שנתבאר בדף ל"ב בפמ"ס בענף ג' אות ב', ע"ש היטב סדר יציאת האורות לחוץ בסיבת הזדככות המסך.

(אות ט"ז) ולפיכך מתחילה יצא הע"ב לחוץ, ויציאה היא ענין גרעון שמסבת הזדככות בחי' הד' דא"ק הפנימי שנק' פה קיבלה לעוביות דבחי' ג', ואחר שאור א"ס נמשך על מסך זה. יוצאים ע"ס חדשים בקומת חכמה כנ"ל, שנקרא ע"ב.

ונמצא, שע"ב היוצא לחוץ נגרע מע"ב הנשאר בפנימיות הא"ק, בקומת כתר.

ונמצא שכתר דע"ב החיצון מלביש על חכמה דגולגלתא, ומתפשט עד הטבור דא"ק הפנימי, ויש בו ג"כ כ"ה בחי', דע"ס דאו"י שלו שהם, גולגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה שלו, מתפשטים כאו"א בסגולת האו"ח על ה' בחי', עד כתר ע"ב. אמנם כתר כללי דא"ק הפנימי, נשאר מגולה כנ"ל.

ונבחן בו ג"כ ראש וגוף, כנ"ל, שמפה ולמטה נק' גוף, להיותו רק התפשטות המסך לבד, וע"כ נעקדים שם האו"פ והאו"מ בבחי' הד' דע"ב לבד, דע"כ היו מוכרחים לחזור ולהסתלק, כנ"ל, שהם נק' עולם הנקודים, שהוא בחי' זו"ן וגוף דע"ב החיצון, כנ"ל.

וכבר נתבאר, שמן ההסתלקות גופי', חזר העוביות אל המסך, והגיע שם התפשטות ב', כנ"ל אות י"ג וי"ד, שהוא הממשיך האורות דלמטה מטבור למעלה מטבור, שמהעלאה הזו מתתקנים או"א עילאין, והופרס פרסא מתחתיהם, וישסו"ת מהפרסא עד הטבור, אשר כל העלאה הזו, נקרא פרצוף ס"ג החיצון, כלומר, שיצא מדרגתו הקודמת, שבע"ב החיצון הי' הבינה, בקומת כתר חכמה, שה"ס אור האוזן עד שבולת הזקן, אמנם בפרצוף זה, שנעשה מניצוצין, שנפלו מאורות דפה דע"ב החיצון, נמצא שהבינה דפרצוף זה הוא מתחת כל ע"ס דאו"א עלאין, ונגרעת משום זה בבחי' הכתר כנ"ל. ומקומו, מפה ולמטה, כלומר משבולת הזקן שהוא סוד גולגלתא שלו, וכמו שהע"ב החיצון מלביש רק למלכות דכתר הכללי. וט"ר נשארים מגולים, כן הס"ג החיצון, אינו מלביש רק למלכות דכתר דע"ב, דהיינו מפה ולמטה, וט"ר שלו שה"ס כללות הראש, נשאר מגולה. וכמו שהע"ב הוציא ענפיו דרך שערות רישא, כן ס"ג הזה הוציא ענפיו דרך שערות אח"פ, שית' במקומם, שה"ס האור הנגרע מהם בסבת יציאתם, בערך העליון, שנשאר שם בהשערות, בסוד מקיפים, ע"ד מקיף חוזר. והס"ג הזה מלביש להא"ק משבולת הזקן עד סיומו, דהיינו בחי' הראש שלו שה"ס ג"ר, נמשכין עד הטבור, שהם בערך, גולגלתא, עינים, ואוזן, וחוטם; ופה שלו מתפשט בעצמו לע"ס דגופא, ע"ד הפה דע"ב החיצון כנ"ל. ומקרה אורות דפה דס"ג החיצון, כמו מקרה אורות דפה דע"ב החיצון, שמסבת עקידתם בכלי אחד, נעשה גם בהם הזדככות המסך בדרך המדרגה, עד שנזדכך לבחי' הכתר ונעלם כל ההתפשטות. שז"ס שבירת הכלים ונפילת רפ"ח ניצוצין כמ"ש במקומו. אמנם זה קרה רק בבחי' זו"ן שלהם, ולא בג"ר שלהם, והיינו משום תיקון הפרסא, כמו שית' במקומו.

ואח"כ נמשכו ועלו גם הניצוצין שנפלו מפה דס"ג החיצון, בסוד עליית מ"ן, כמ"ש במקומם, שאז יצא המ"ה החדש, והותתקנו ע"ס דאצילות בסוד י"ב פרצופין. אשר כל הבחי' הקודמות נכללים בעולם האצילות, כמ"ש בע"ה, ומעולם האצילות נחתם עולם הבריאה, באופן שכל שנמצא באצילות נחתם בהבריאה ומהבריאה נחתם היצירה, ומהיצירה נחתם העשיה, וע"כ אין לך שום מציאות או הנהגה בתחתונים שאין לה יחס ישר להעליונים, שממנו יוצא ונמשך עד למהות תחתון.

וזה שאמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל. כי כל הנמשך מעולם עליון לתחתון, הוא נמשך ע"י זווגים, אלא העולמות נחלקים לפנימיות וחיצוניות, אשר בחי' הפנימיות של העולמות, מאצילות ולמטה, אינו נמשך דרך זווג דהכאה בהמסך כנ"ל, אלא דרך זווג יסודות, כמ"ש במקומו, אמנם בחי' החיצוניות שנמשכים מעולם לעולם, נמשכים ע"י זווג דהכאה. שז"ס ע"ה מכה וכו', וזה שדקדקו חז"ל, שהמלאך שבעולם היצירה, שהוא השורש העשב דבעולם עשיה, הוא משפיע לה ומגדלה, בבחי' זווג דהכאה, והיינו מכה ואומר לה גדל, דאמירה ה"ס השפעה, כנודע. ונתבאר היטב ענין קודם ונמשך, דגולגלתא, ע"ב, ס"ג, דא"ק. ואיכות הלבשתם זה על זה, ושכל תחתון הוא בערך זו"ן דעליון, שנמשך רק מניצוצין דאורות הפה דעליון.

ונתבאר, שביציאת הע"ב לחוץ, נכלל המסך בבחי' ג' וביציאת הס"ג לחוץ נכלל המסך בבחי' ב', לנוק' דאבא, וביציאת המ"ה מפנים לחוץ, נכלל המסך בבחי' א', שזה ית' עוד במקומו. ומלכות דבחי' ג' נק' טבור, ודבחי' ב' נקרא פרסא, ודבחי' א' נקרא קרומא, ואכ"מ להאריך יותר, רק קשרתי הענינים בשורשם, בדרך קצר וקל, שזהו כונתי במקום הזה, ובפנים הספר מתבארים הדברים בהרחבה בע"ה.

#baal hasulam #בעל הסולם #פתיחה #פתיחה כוללת #כתבי מקור #כתבי מקובלים #פתיחה לחכמת הקבלה

0 notes