naamarak

[naamarak]

כתבתי לפנאי פלוס על “המירוץ לדראג””, האובססיה הנוכחית שלי

#drag race #rupaul #rupaul's drag race #drag #violet chachki

[naamarak]

מאחרת כרונית מסכמת את 2018. צפו

ישנם רגעים בחייו של אדם שבהם הוא צריך להחליט האם להפסיד שעות שינה בשביל דברים שמשלמים לו עליהם או דברים שהוא עושה בשביל לקרוא עוד שנתיים בשלוש בלילה. האדם שהוא אני בחר בראשון, וכך יצא שאנחנו כבר שבועיים לתוך 2019 וכולם כבר סיכמו לסכם חוץ ממני. אז יאללה, בואו נתחיל.

אני ואבנר שביט מתארחים לסיכום שנה אצל יאיר רוה סיכום סדרות השנה + סיכום סדרות שפספסתם בטיים אאוט פלייליסט סיכום 2018 סיכום השנה בסרטים מרימים עשרת השירים שהכי אהבתי פלייליסט סיכום שנה סיכום כללי של דברים רנדומליים זהו די סיימתי בואו באמת נתחיל

הפתיחה הכי מגניבה: Slice

(יש מצב שהסרט הזה הוא פארודיה על תרבות הפופ של של 2018 שמישהו מ-2038 ביים ושלח לנו אחורה בזמן)

שחקן השנה + קראש השנה: אית'ן הוק מעתיקה מטקסט של עצמי לעין הדג: “השנים עשו לאית'ן הוק טוב, וב-2018 הוא הגשים את ההבטחה והפך מחתיך ניינטיז גנרי לשחקן שביקום מקביל היה כבר פייבוריט לאוסקר. ב-First Reformed של פול שרדר (בפסטיבל חיפה תורגם ל"כנסיה החדשה", אנחנו בעין הדג מעדיפים לכנות אותו "תיקון עולם") הוא נתן הופעה שחורה משחור ככומר רדוף ודכאוני, תפקיד מורכב שכולל בערך את כל קשת הרגשות האנושית וכמה טיפוסים שונים שמסתתרים באדם אחד. לא הרבה אחר כך הוא הציג דמות שונה לגמרי ב"ג'ולייט - הגרסה העירומה", שהיא גם מעין התכתבות שלו עם הטייפקאסט שלו מהעבר וגם הופעה טובה ומרגשת, אפילו סקסית בדרך מוזרה וקצת רופסת.”

הזוג הכי טוב: רות ביידר גינסבורג ומרטין גינסבורג, RBG. מחוץ לאגפי הדוקו אלך על לארה ג'ין ופיטר מ"לכל הנערים שאהבתי", שמצליחים להיות זוג ממש חמוד עוד לפני שהם באמת הופכים לזוג. גם מקס ואנני מ"לילה בטירוף" מאוד חמודים.

הזוג הכי גרוע: השנה הייתה מלאה בזוגות מחורבנים בכוונה שבהם הזוגיות הגרועה היא הנושא. היה גם "חמישים גוונים" אבל כמה אפשר. אז אלך על הלא-אובייס - אלי וג'קסון מ"כוכב נולד", שאולי רצה להגיד שהזוגיות שלהם בעייתית אבל יצא לו ההפך. <ספוילרים גדולים> ג'קסון הוא בחור קנאי, רכושני ואגואיסט שאין לו בעיה שאהובתו תצליח כל עוד היא נשארת בדיוק בטריטוריה המוזיקלית שהוא אוהב וכל עוד היא לא מצליחה יותר מדי ומתחיל לאיים על מעמדו כגורם החזק יותר בקשר. הם לא מדברים על בעיות אלא רק רבים ואז משלימים ואז רבים. אלי חצי מהזמן אישה-חזקה-ועצמאית וחצי מהזמן סמרטוט רצפה (נגיד, כשהיא רודפת אחריי אבא שלה שעוזר לטפל בג'קסון בצעקות "אבל זה התפקיד שלי!"). בסוף כל זה נארז יפה-יפה לחבילה טרגית של אהבה גדולה של פעם בחיים, כולל שיר סיום שבו מכריזה אלי שהיא "לעולם לא תאהב שוב". שיר שג'קסון עצמו כתב לה, ועקץ אותה על הדרך כשנתן לה אותו. אה, ועד שג'קסון מת לאלי אין שם משפחה. יפה. </ספוילרים של החיים>

התרגום הגרוע: "לילה בטירוף", נו. מה זה. "עשיר בהפתעה" היה הכי מעצבן וסרט הילדים "לעוף על אפריקה" הכי נשמע כמו משהו שמחולל במחשב המציא.

התבזות השנה: מה לעזאזל הקטע של מריל סטריפ ב"מרי פופינס חוזרת"?! גם סצנה מוזרה, גם מבטא סלבי לא ברור, גם סטיילינג אפילו פחות ברור, גם השיר הכי חלש בפסקול וגם מריל סטריפ לא באמת יודעת לשיר והגיע הזמן שמישהו יגיד לה את זה.

ואם נרחיב את זה מעבר לשחקן מתבזה אחד - פדיחת השנה הוא "דרור אדום". הסיבות: ג'ניפר לורנס מדברת במבטא רוסי מזעזע, מלא סצנות אלימות, מין ואלימות מינית שסתם מכבידות על הנשמה, תסריט מקושקש, יומרות ממש (אבל ממש) בלי כיסוי והתעקשות לא ברורה לכנות את ג'ואל אגרטון בכינוי "האמריקאי הנאה".

הפאנארט הכי יפה:

מפה: http://goodluckjoy.tumblr.com/

תוך כדי עבודה על הפוסט גיליתי שטאמבלר מפוצץ בגיפים שמעריצים של הפנתר השחור ציירו, אז הנה כמה:

(זה בעצם פאנארט של הפרמיירה, אבל לא נורא)

הז'אנר המפתיע לטובה: קומדיה רומנטית זו הייתה שנת מיני-קאמבק לז'אנר המושמץ החביב עליי, עם תוצרים שקולעים למטרה אבל עשויים היטב ואינם קליאשאתיים מדי. נטפליקס רצו על זה בכל הכוח עם "לכל הנערים שאי פעם אהבתי", "הבוס שלי בדייט" ועוד המון דברים פחות מוצלחים, בקולנוע היו "עשיר בהפתעה", "ג'ולייט - הגרסה העירומה" ו"באהבה סיימון", שהוא יותר סרט התבגרות אבל בערך גם רום קום. ואגב זה…

התמה החוזרת המפתיעה: סיפורי אהבה בהתכתבות "כל הנערים" ו"מועדון גרנזי" מבוססים על מכתבים ששולחים בדואר, "באהבה סיימון" ו"ג'ולייט" על התאהבות דרך התכתבויות מיילים. אצלנו הם יוצאים רק ב-2019 אבל גם ב"מרי מלכת הסקוטים" וב"ספר הירוק" יש המון מכתבים. סבבהההה הבנווווו נמאס לכם מהשטחיות של הסמסים ווי גט איטטטט.

השם הכי מסורבל: "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים". באנגלית זה אפילו יותר מעצבן להגיד. מעניין אם מישהו חוץ ממני ומאמא שלי באמת צפה בזה. מקום שני: “אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל”. 

הסרט הכי מחרמן: "קרא לי בשמך" כל מיני אנשים טענו שלסרט אין עלילה. לדעתי העלילה היא "אתה בן 16 וחרמן. גו".

(לא כולל סצנת האפרסק תרגעו)

הסרט שעבר מתחת לרדאר: מלך הפולקה נטפליקס מנפקים כמויות משוגעות של סרטים, חלקם מעוררים מידה מסוימת של באזז ותשומת לב וחלקם נעלמים אל מעמקי הספרייה לפני שמישהו מספיק להגיד "מה, לג'ק בלאק וג'ני סלייט היה השנה סרט משותף?!". אז כן, זו קומדיה פסיכית שמבוססת על סיפור אמיתי והיא יותר טובה מכמה סרטים דומים שכן קיבלו הפצה רחבה ואנשים אשכרה ראו. "כלבי מלחמה", אני מסתכלת עליך.

הרגע החמוד הכי מבהיל: איש הדג משחק עם חתולים לא הרבה זמן אחרי שנתן ביס בחתול, "צורת המים"

הפתעת השנה: "מאבדים את זה" בחיים לא חשבתי שאהנה ואפילו אמליץ על סרט שבו עושים לג'ון סינה חוקן בירה.

הקומדיה המפגרת הכי חמודה: "נשוי בהפתעה" תשמעו. זה לא סרט טוב במיוחד. הוא אולי לא מטריד כמו סרט האייטיז שהוא סוג-של-רימייק שלו, אבל עדיין קצת מטריד. למה בכל זאת נהנתי? כי הזוג הראשי מתוק, כי האווירה כל כך קלילה ומודעת לעצמה שקשה להאשים אותו בעוולות אמיתיות וכי ההומור הדבילי עבד עליי. קורה לטובים ביותר.

הסרט הכי נשכח: היי, זוכרים שיצא השנה סרט חדש של לינקלייטר? זה בסדר, גם אני לא זכרתי. קראו לו "חברים לחיים" וסטיב קארל היה שם הכי פחות כריזמטי שהוא יכול להיות (בכוונה).

עוד סרט ששכחתי היה “יום נפלא”, אבל מסיבה אחרת - נפלתי במדרגות ביציאה ובקטע מוזר זה מחק כל רושם שהיה לי עליו. אז תגידו, זה סרט טוב? באמת אין לי מושג.

הטריילר הכי טוב: "האחים סיסטרז"

הסצנה הכי מצלקת: הדוב ב"הכחדה"

המקום השני צריך להיות שייך ל"יונתן אגסי הציל את חיי" אבל אני לא בטוחה לאיזו סצנה מתוכו בדיוק. כנ"ל First Reformed, בעצם.

המאכל הכי מסקרן / דוחה: המבורגר עם מאק אנד צ'יז וכמהין, "הבוס שלי בדייט" בסצנת ה-Meet Cute המתבקשת נדרשים שני עוזרים אישיים להתחלק בטייק אווי של הראשונה כדי שהשני לא יפוטר מעבודתו אחרי שפספס הזדמנות להזמין לבוס שלו אוכל. אך אבוי! הבוס הסנוב לא יסתפק ב"סתם המבורגר פשוט", אז העוזרת של הבוסית הפחות סנובית לוקחת שליכטה של מקרוני וגבינה יוקרתיים מהמנה של הבוסית שלה ומוסיפה למנה השנייה - "הנה, עכשיו זה צ'יזבורגר כמהין עם קייל. המנה הזו תזכה בפרסים". תגידו רגע, זה באמת מה שאנשים מזמינים למשרדים בניו יורק?

טוויסט השנה:"סליחה על ההפרעה" קצת מבואסת שראיתי את הסרט בבית כי לא זכיתי לשמוע את כל הקהל צורח על המסך "מה?!".

הדמות המשונמכת של השנה: קוויני, "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" זה בכללי סרט לא טוב בכלל, אבל מה שעשו לקוויני הוא כבר פשע של ממש. אם היו אומרים לי שהיא נפלה על הראש כמה שבועות לפני שאירועי הסרט התחילו הייתי מאמינה, אך כנראה שמדובר בעוד מקרה של המחלה חשוכת המרפא כתיבהגרועהסיציס.

גועל נפש השנה: "ונום" איככככסססס מה זההההה למה טום הארדי אוכל עוף מהפח איכס איכס למה החייזרים האלה נראים כמו זפת שאוכלת אנשים למה הכל בסרט הזה דוחה למהההההההה.

דמות המשנה שהכי עשתה חשק לסיקוול משלה: מ'באקו, "הפנתר השחור" או זה או תוכנית בישול טבעונית, מה שיבוא קודם.

המערכון הכי מצחיק על סרטים: "מי הביא לפה את הענפים????"

הגיף הכי טוב מסרט:

סרט ההמשך שהכי בייש את הפירמה: "קריד 2"

<ספוילרים>

יש סיכוי שהבחירה דווקא בסרט הזה היא בגלל שנמנעתי ממלא המשכנים שנראו זוועה, אבל זה עדיין באסה של סיקוול. גם ממחזר עלילות מסרטים קודמים, גם לא מבין בשיט מה היה הקטע של הסרט הראשון וגם משטיח את הסיפור ל"גברים הם יצריים בעוד נשים הן סבלניות ומכילות". אדוניס קריד עושה הפעם בעיקר החלטות גרועות כי הוא רוצה שיחשבו שהוא מסוכן וחזק וגבר, התנהגות שמגיעה די משום מקום והתסריט לא יודע להסביר אותה בצורה משכנעת.

חצי סרט דוני מרחם על עצמו בזמן שאשתו מתמודדת כמעט לבד עם הריון, לידה וטיפול בתינוקת כבדת שמיעה, קו עלילה כל כך אגבי וקליל שהוא מעלה את החשד שהתסריטאי מעולם לא פגש אישה בהריון. חצי שני של סרט מוקדש לפורנו התעמלות ו/או מכות של גברים שריריים ומזיעים. התוצאה היא סרט שגורם לגבריות להראות כמו מחלה נפשית מסכנת חיים, ולא בקטע ביקורתי. ועוד לא דיברנו על כמה שהדיאלוגים בסרט מחורבנים, או על זה שכל דמות שנייה בסרט היא הבן של מישהו מסרט אחר בסדרה, כולל המאמן של דוני שהוא הבן של המאמן של אפולו קריד מהעבר…?

</ספוילרים>

הסרט הכי בלתי צפוי: "גבול" הסרט השוודי הזה נראה כמו קולנוע איכות אירופאי רגיל, אבל קורה שם מלא שיט מוזר לרבות סצנת סקס שכנראה צילקה חצי מהקהל שצפה בה. בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שזו סוג של אגדה עם יצורים מיתולוגיים שהיא לפעמים סיפור אהבה ולפעמים סרט חקירה מאוד מטריד. אם זה נשמה כמו משהו שאתם יכולים לעמוד בו, לכו על זה.

הסרט הכי גרוע שנראה הכי טוב: "ערי טרף" מומלץ לצפות בו ללא סאונד ולדבב.

במקום השני, אותו אכנה בחיבה הסרט הכי חתיך וטיפש, נמצא "אקוומן", סרט מטומטם ברמה בלתי נתפסת שעדיין כיף לצפות בו כי כולם חתיכים והאקשן לא עמוס ומעיק יחסית לז'אנר.

ההכרזה הכי מרגשת: לונה פארק של ג'יבלי

פסקול השנה: המנגינה הזו חוזרת שוב ושוב לאורך "האדם הראשון" ונותנת ביטוי מוזיקה לשלושה צדדים של הסרט: רמז לתחושת האימה העל-טבעית שהייתם יכולים לשמוע בפסקולים של סרטי מד"ב ישנים, ליין בס מחושב שמקרין חום אנושי ומין זמזום מכני מטיל אימה. בלי לעשות יותר מדי, ג'סטין הורוויץ מצליח לתת לגיבור השתקן קול קצת אחר. וזה רק קטע אחד מתוך פסקול חכם שנותן לסרט הרבה מהאופי שלו.

סוג-של-פסקול השנה: קנדריק למאר ל"פנתר השחור" זה יותר אוסף שירים, בעצם, שרק חלקם באמת מצאו את דרכם אל המסך. בכל מקרה זה מגניב.

המיקסטייפ הכי טוב: "אני, טוניה" נשבעת שזה הסעיף האחרון על פסקולים. בחירות טובות אחת-אחת שגם לא מאכילות בכפית כפי שקורה בסרטים אחרים שמשתמשים בהרבה שירי פופ (ע"ע "יחידת המתאבדים" ו"פצצה אטומית", בשלוף).

הפרידה המשמחת של השנה: חבר'ה, נגמרו הספרים של "חמישים גוונים" לעבד לקולנוע! בעצם, יש את "גריי", הספר שמספר מחדש את הסיפור מהזווית של כריסטיאן גריי, אבל נראה לי שיש גבול אפילו לחמדנות של הוליווד. כאילו, אני מקווה. אנסטסיה וכריסטיאן, שלום שלום ואל תבואו לי בחלוםםםםםם.

שנוא השנה: "שחקן מספר אחת" הסרט כנראה גרוע פחות מהספר, אבל לפחות הספר קוהרנטי ועקבי בדרכו המטומטמת. העיבוד הקולנועי מציג כמה מהרגעים הכי גרועים בספר במלוא הדרם ועל הדרך מוסיף רעיונות גרועים חדשים ובעיקר משטיח לחלוטין כל רמז לקושי, כאב או עצב שהיו בספר. זה כאילו ספילברג קרא את הספר שהמעריץ שלו כתב ואמר "יואו למה הצעירים היום כאלה דפוקים, אתם לא מבינים שגיבורים של סרטים צריכים להיות רזים ושמחים?". ואם זה לא מספיק עיצוב העולם ממש מכוער.

ובאותו עניין...

הרגע הכי מעצבן: ענק הברזל טובח בהמונים ב"שחקן מספר אחת" "סטיבן, השגנו את הזכויות לרובוט ענק לקרב הסופי במקום הדמות היפנית שהופיעה בספר"

"יופי, זאת מכונת הרס ענקית מסרט אקשן איקוני כלשהו?"

"אממ, לא, זה רובוט פציפיסט שלא רוצה שישתמשו בו ככלי נשק מסרט קאלט מהניינטיז"

"אה. טוב יאללה אני צריך לקפוץ לחדר עריכה של 'העיתון' דברו איתי מחר"

חווית הצפייה הכי משונה: "בקשה מסתורית" ראיתי את הסרט בתחילת ספטמבר ואני עדיין לא בטוחה שהבנתי מה בעצם קורה שם, מה זה אמור להיות, האם זאת הטרלה ענקית או דרמת מתח קומית או פארודיה או גם וגם ואם אני בכלל אוהבת את הסרט או לא. כך או כך, זו הייתה אחת הצפיות המשוגעות שהיו לי בכל שנותיי באולמות קולנוע, שבמהלכה נאמרה המילה "מה" כ-800 פעמים בקירוב.

גיבור/ת האקשן המצטיינ/ת: אוקויה מ"הפנתר השחור"

הרגע הכי שיקי: בגדול אני חושבת שהבגדים ב"חוטים נסתרים" היו הרבה פחות גאוניים מאיך שכל הדמויות בסרט מדברות עליהם וגם השמלה הזאת פחות מרשימה מחוץ להקשר, אבל איזה פאקינג הקשר!

ואם אנחנו כבר פה, הנה תמונה יפה ממש מתצוגת אופנה שקידמה את הסרט:

ציון לשבח לארון משובח: בלייק לייבלי ב"בקשה מסתורית" יש לי פנטזיה מסוימת שהסרט הזה יחטוף איזה אוסקר קטן על עיצוב תלבושות כשאף אחד לא ישים לב. חליפות טובות לנשים זה לא דבר של מה בכך. רק מה לעזאזל הקטע עם מקלות ההליכה, מה את שפיטה?

הסרט הגרוע: "בובה של רצח" הסיבה היחידה ש"המשימה" לא לקח את התואר הוא שלא נראה לי שאנשים מודעים לקיום שלו או לעובדה שהוא עלה בארץ השנה. זה סרט שבו מישל רודריגז משחקת מתנקש גברי שבגברים ואז סיגורני וויבר חוטפת אותו ועושה לו שינוי מין מקיף כולל גבות ותספורת…? זה סרט רע כמעט ברמות קאלט. "בובה של רצח" הוא סתם חרא משעמם שהיה רעיון לא מדהים אבל בוצע הכי גרוע שאפשר, עם הומור שגם לפני 20 שנה היה נראה מיושן ואפס תחכום.

מתאמץ השנה: "הנשף" יונתן כבר אמר את זה הכי טוב: "כאילו, סיס, הסרט מתאמץ משהו מוש בשביל להראות ש-YOLO ושהדמויות שלו הן מה-זה בנות נוער של שנות האלפיים-עשרה, נודר. רק חבל שהסרט נכשל בזה משהו דאנק. BURN!".

גם "החיים עצמם" אחד המתאמצים, אבל אולי בעצם ההגדרה הכי טובה לקשקוש הזה היא מתלהב השנה, על שום שכתוב הוא כתסריט של סטודנט שנה ב' תסריטאות, ויאמר המרצה "מהי צואה זו לפניי" ויאמר הסטודנט "זה הרהור על כתיבה ועל החיים מה לא הבנת? הושפעתי מאוד מטרנטינו".

האחלה חמודה של השנה: סתיו סטרשקו כפי שיכולתם לנחש מהסעיף הקודם אני לא ממעריצי "הנשף", אבל זה בסך הכל היה סרט חביב שהיה יכול להשתפר משמעותית אם היה בו יותר עדן, הדמות ששיחקה סטרשקו, ופחות ניסיונות להישמע כמו צעירים אדג'יים. ההופעה של סטרשקו בסרט מצליחה להיות מאוד רגשית גם בלי לדבר, דרך המבטים ושפת הגוף שלה. אני סקרנית לאללה לראות את ההופעה הבאה שלה.

אכזבת השנה: "לורו" ואו כמה שאני מעדיפה את פאולו סורנטינו המהורהר ואוהב האדם על פני סורנטינו הכועס. הסרט שהוא עשה על-ברלוסקוני-אבל-בלי-להגיד-ברלוסקוני הוא סרט כל כך מטונף שהוא נדבק לעור של מי שרואה אותו כמו זפת, ולא בקטע אמנותי-מעורר מחשבה-מטלטל. סיפור ש-99 אחוז מהדמויות בו רקובות והבמאי כל כך שונא אותן ובז להן שיצא לו סרט שהוא גם מרושע, גם יומרני עד כדי מחנק, גם מפוצץ קלישאות וגם שטוח לגמרי. מסתבר שהגרסה שהוקרנה בפסטיבל חיפה לא הייתה אפילו הגרסה המלאה - היא אולי הרגישה כמו שנתיים וחצי, אבל בעצם היא הייתה "רק" 150 דקות.

מבוזבז השנה: אוסקר אייזק הסרט הלג'יט היחיד של א.א השנה היה "העולם שאחרי: הכחדה", והתפקיד שלו שם לא גדול. חוץ מזה הוא היה ב"החיים עצמם", ב”מבצע פינאלה” וב"ספיידרמן", אבל רק בפוסט-קרדיטס. רק הרגע גיליתי שהוא שיחק את פול גוגן בסרט החדש על ואן גוך שעוד לא ראיתי, אז אולי המצב לא כל כך גרוע?

סגנית צמודה: אוליביה קוק שקיבלה תפקידים מבאסים ברמות גם ב"שחקן מספר אחת" וגם ב"חיים עצמם" וחבל עליה.

פרס ה"חושב שהוא מוזיקאי וכמעט הצליח לשנכע אותי" על שם אית'ן הוק: בראדלי קופר ומוזיקת האמריקנה הגנרית בעולם.

תספורת השנה: האנדר-קאט של ספיידר-גוון

ציון שלא לשבח על פאות מחרידות: "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל"

הופעת האורח הכי טובה של מוזיקא/ית שאיננו טום ווייטס: בת’ דיטו ב”אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל”.

השיר החרוש במפתיע: "ווטרלו סאנסט" של הקינקס גם משפיע על מאורע משמעותי בסרט "באהבה, סיימון" וגם מבוצע ע"י אית'ן הוק בקטע חשוב של "ג'ולייט, הגרסה העירומה". זו לא הכמות, זו הנוכחות.

הפוסטר הכי יפה: תיקו!

הכי הכי יפה הוא הפוסטר הזה של “חיות הפלא 2″, אבל אני לא בטוחה שבאמת השתמשו בזה בכלל:

הפוסטר הכי מכוער:

איכס.

ורגע של כבוד לטאגליין מושלם:

חמוד השנה: ג'ורג'י מ"מרי פופינס חוזרת"

וכאילו, פדינגטון. יצורים נמוכים ובריטים, בקיצור.

הסצנה המושמצת לא בצדק: השיחה עם האיילה ב"שלושה שלטים"

השיר הכי מוריד לסרט: פיטבול מסמפל את אפריקה בשביל סצנה ב"אקוומן" לא אמרנו שלא משתפים פעולה עם פיטבול יותר?

מקום שני צמוד: אימג'ן דראגונז, מהלהקות הגרועות בעולם כרגע, מבאסות לקהל את הסוף של "ראלף שובר את האינטרנט"

הפרסומת הכי חסרת בושה: אי.ביי ב"ראלף 2" אם זה לא יעצבן אתכם בסרט, זה יעצבן אתכם כשתקפוץ פרסומת ביוטיוב שחותכת רק את הקטעים האקסטרה-שיווקיים שבהם ראלף ו-וונלופי מתעלפים מכמה שאי.ביי הוא אתר מהמם.

עיצובי הדמויות הכי מכוערים: כל דמות חדשה במשפחת סופר על 2 ובמיוחד הגיבורים הצעירים

"גיחי גיחי" השנה: מייק מייארס מזהיר את להקת קווין ב"רפסודיה בוהמית" שהשיר מהכותרת לא מספיק מגניב כדי שאנשים ירקדו לו תוך כדי נסיעה באוטו. חבר'ה לפני שאתם מזיעים ככה לפחות תשימו דיאודורנט גם ככה קצת חנוק פה.

מקום שני: כל מה שקשור לפני פארקר ב"ספיידרמן". לא, אבא, אנימה זה לא פשוט ילדות קטנות עם עיניים ענקיות ורובוטים. זה אפילו לא נראה כמו אנימה, זה נראה כמו פאנארט בשקל. אבא, די.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "תורשתי" עזבו שלא אהבתי את הסרט, אני בכלל לא מבינה מה אנשים מוצאים בו. זה גורם לי לתהות אם פספסתי איזה שיעור חשוב בתואר, או שהורדתי גרסה שחסרות בסצנות, או שסתם השתגעתי. למה כולם אומרים שזה סרט מפחיד ומתוחכם ומטלטל? הוא שיעמם לי את החיים ובערך חצי מהדרך פנימה גם הפסקתי לפחד כי הכל נראה כל כך רנדומלי ודי רציתי שכולם ימותו.

גם ההתלהבות מ"חיות אמריקאיות" לא ברורה לי, אבל הוא לא עיצבן אותי, סתם לא עפתי.

הסרט הקצר הטוב ביותר:

מייקאובר השנה: “מחווה טיפשית וחסרת טעם” איך היה נראה דונל גליסון אם הוא לא היה ג'ינג'י? טוב מאוד:

הסרט הכי טוב שאף אחד לא מדבר עליו: Night Is Short, Walk On Girl! סרט אנימה שהוקרן השנה קצת בבתי הקולנוע בארה"ב ולמיטב ידיעתי לא הוקרן או שודר בשום מקום בישראל. העלילה בגדול - סטודנטית עם קיבולת צריכת אלכוהול מרשימה יוצאת למסע לילי, כשבעקבותיה סטודנט שמאוהב בה ונחוש לחשוף דווקא הלילה את רגשותיו. זה הולך משם לכיוונים מטורללים לחלוטין, עם הרבה הברקות ואנימציה מקסימה. מומלץ, בקיצור.

הכי שמחה שלא ראיתי: "סוספיריה", "עולם היורה 2", "מאמא מיה 2", "רובין הוד".

הכי מבאס שלא ראיתי: "עץ האגס הפראי", "לזרו השמח.

ביקורת הווידיאו של השנה: כל הסרטונים של ג'ני ניקולסון מומלצים. השנה היא דיברה בין היתר על "שחקן מספר אחת", הפרק האחרון של חמישים גוונים, "האמן הגדול מכולם", הדיסטופיה הסודית של "נסיך חג המולד" ו"משפחת סופר על 2" (בקוספליי של אדנה), אבל הטובה מכולם הוא כנראה הביקורת בצורת דיאלוג של ת'אנוס ודוקטור סטריינג':

צירוף המקרים הכי מושלם: דאג ג'ונס משחק איש-דג

השוט הכי יפה מסרט מחורבן: מתוך קשקוש בנטפילקס בשם Step Sisters

האירוע הקולנועי של השנה: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" אף פעם לא הרגשתי צורך לבחור סרט על בסיס תשומת הלב שהוא משך או התגובות העזות שהוא עורר, אבל הפעם הרגשתי שסיכום השנה לא יהיה שלם בלי התייחסות כלשהי לטירוף הזה. עם כל התלונות שיש לי על מארוול או על הסרט הספציפי הזה, לראות מה הם בנו באמת מרגש בעיניי. ככה זה נראה כשעשר שנים של סרטים מטפחים בהדרגה מליוני צופים כדי להיות מסוגלים להוציא סרט אמיץ ומשוגע כמו זה ושהוא יהפוך ללהיט. זאת תופעה מדהימה שאני שמחה שיצא לי לחוות בזמן אמת. אני די סקפטית שהם יצליחו לשחזר את ההישג ולצאת מהתסבוכת בשלום עם "הנוקמים: סוף המשחק" באביב הקרוב, אבל לכו תדעו.

סגנים: היסטריית "רומא" חוצת גילאים וטעמים, כולם מדברים על "יונתן אגסי הציל את חיי", מפגש הפסגה של הנסיכות ב"ראלף".

עוד סרטים שאהבתי השנה:

"רפסודיה בוהמית" - זה בסדר, גם אני לא בטוחה למה. "הבוס שלי בדייט", "לכל הנערים שאהבתי", "באהבה סיימון" - כבר דיברתי על זה קודם, אתם לא עוקבים. "רומא" - אם הייתי חברת אקדמיה, הייתי מנדנדת לכל החברים המצביעים שלי כדי שיצביעו גם הם ליאליצה אפאריסיו. "חי בסרט" - כל מה שרציתי. "מאבדים את זה" - מי ציפה שסרט כזה יתגלה כסקס פוזיטיב? "מרי פופינס חוזרת" - לא אהבתי הכל, אבל מה שכן אהבתי מאוד. "כריסטופר רובין" - כמו "מרי פופינס חוזרת" רק פחות טוב. ועדיין נהנתי. "ראלף שובר את האינטרנט" - הסרט הזה קצת נחלש עבורי ככל שאני מתרחקת ממנו, אבל הוא עדיין יפה ושובר לב. “חוטים נסתרים“ - זה לא אתה, זה אני. "יונתן אגסי הציל את חיי" - בלתי נשכח על כל המשתמע. "לילה בטירוף", "תופסת" - באיזה קטע היו לנו שני סרטים חביבים על משחקי חברה לילדים באותה שנה?! אגב, הראשון יותר טוב בהרבה. "משפחת סופר על 2" - לא כזה אהבתי בכללי אבל הסצנות-אפילפסיה עם הסקרין-סלייבר ממש חזקות. "האיש שהרג את דון קישוט" - אחלה. "מקום שקט" - נואה ג'ופ 3> (או ג'ופה? מה הדיבור?) "הכחדה" - קאסט מהחלומות ועלילה מהסיוטים. "אני הורגת ענקים" - לא ברור מי קהל היעד של זה. כנראה שקהל היעד הוא אני. "הפנתר השחור" - קומיקס כיפי כהלכתו / הרימייק האמיתי למלך האריות. "אי הכלבים" - גם כשווס אנדרסון לא בשיאו הוא די מדהים. "הבלדה על באסטר סקראגס" - נרמס לי הלב. "הג'נטלמן והאקדח" - חמוד. "סליחה על ההרפעה" - קול. "מוטלים בספק" - בטח היה מגיע גבוה יותר אם לא הייתי רואה אותו בפאקינג יולי 2017. "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" + "הקיר" - דוקו אישי ויפה. "הבלתי הרשמיים" - הישראלי המגניב של השנה.

והסרטים שהכי אהבתי:

15. המשפחה שלי

עוד לא ראיתי סרט של הירוקאזו קורה אדה שלא אהבתי. זה אולי לא האחד שלו שהכי אהבתי, אבל בבחינה אובייקטיבית (עד כמה שזה אפשרי בכלל) זה אחד הסרטים הכי טובים שלו. זה לא סרט עם יומרה של ממש לריאליזם אבל הוא כן מרגיש כנה ואמיתי. בהתאם לזה הבמאי גם מרשה לעצמה להיכנע לנראטיב שהסרט דורש ולוותר על סיפור האגדה המתוק שלו באמצע לטובת התרסקות של גיבוריו על המציאות הקשוחה והמכאיבה. זה שובר לב, אבל לא כל סרט צריך להיות קראוד פליזר.

14. חיים פרטיים

גם הסרט הזה לא מוכר אשליות, אבל הוא קצת יותר אופטימי, או לפחות אמביוולנטי. הדרמה הקומית א-לה נוח באומבך (הבמאית היא בכלל תמרה ג'נקינס) צצה בנטפליקס באוקטובר וכנראה הייתי מפספסת אותה אם לא הייתה מתבלטת פתאום בסיכומי השנה. פול ג'יאמטי וקתרין האן טובים פה כמו שהם לא היו הרבה זמן כבני זוג שמשלמים מחיר כבד מאוד כדי לנסות להפוך להורים. סרט קטן וחמוד עם תסריט נבון ובימוי מדויק, שכל מי שלא עובר כרגע טיפולי פוריות כנראה יהנה ממנו.

13. אישה פנטסטית

סיפור קטן מאוד שמרגיש עצום או אפוס ענק שמבוצע בתנועות קטנות? לא יודעת בדיוק, אבל אחד מהשניים. זה סרט לא מעודן על אישה עדינה בסיטואציה בלתי אפשרית, פצצת רגש כבדה ודחוסה עם שחקנית ראשית מדהימה. קיוויתי שהוא יהפוך את דניאלה וגה לכוכבת אבל מסתמן שזה לא קורה כרגע, או לפחות לא קורה מחוץ לצ'ילה. אוף.

12. קרא לי בשמך

חווית הצפייה שלי בסרט הייתה רוויה ברגשות אשם. פשוט ישבתי בעולם וחשבתי "היי, אולי כזה… לא יקרה כלום? והם פשוט ימשיכו להסתובב ולרבוץ ולנוח ליד אגמים? אוי שיט אבל בטח כולם משתעממים רצח והם יכעסו". הרבה צופים באמת השתעממו רצח וכעסו, על השעמום או על משהו אחר, וזאת זכותם. אותי הסרט הזה שיתק לחצי יום. זה דבר טוב, אני חושבת.

11. ג'ולייט, הגרסה העירומה

הקומדייה הרומנטית האהובה עליי השנה, וכאמור, בשבילי זאת הייתה שנת קומדיות רומנטיות לא רעה בכלל. זה הפתיע אותי כי ציפיתי לסרט גרוע או לפחות מעצבן, אבל ברגע שדאנקן, יענו בן הזוג הלא נכון, נעלם מהסרט, כל רמז ל"מעצבן" נעלם יחד איתו ונשאר רק החמוד. אהבתי כמה שהרומן במרכז הסיפור נשאר בפרופורציה - תמיד יש משהו יותר חשוב שקורה וזה בסדר, כי שני הצדדים לא צריכים או מצפים ליותר מדי ומסתפקים בחיבה והמשיכה ההדדית שהם יודעים שיש ביניהם, אז כשדברים כן קורים סוף סוף זה פוגע ישר בלב.

10. שחור על לבן

ספוילר לא כזה חשוב שבטח כבר שמעתם - בסוף של הסרט החדש שלו ספייק לי מדביק קטעי וידיאו אמיתיים של מפגינים אנטישמים וניאו נאצים. זה עבד עליי כמו קסם. ישבתי בקולנוע וייבבתי כמו ילדה מסכנה כי בחיים לא ראיתי כזאת שנאה כל כך מקרוב. אני אוהבת גם את כל מה שקורה קודם - הסרט עשוי ממש טוב ומצליח להיות גם מטריד וגם מגניב - אבל זה כנראה היה הרגע הכי מטלטל שעברתי השנה מול מסך. לא, זה לא מעשה אלגנטי, אבל אני עדיין מעריכה אותו. וגם את ההופעה המעולה אדם דרייבר.

9. ספיידרמן: מימד העכביש

היי, תכירו, ככה נראה סרט שעובד. עובד כמו אגדת עם שעוברת בעל פה מדור לדור, סיפור שכולם מכירים וכולם רוצים לשמוע שוב ושוב. זה מוזר, כי סיפור המקור של ספיידרמן הוא ממש ההפך - עוד צפייה במישהו ננשך, מסתבך, מסתדר והופך לגיבור כבר מרגישה כמו שיעורי בית. מזל שהסרט חכם מספיק להבין את זה - הוא צוחק על זה בקול רם ואז עובר לספר שוב את אותו הסיפור בדיוק אבל אחרת, טוב יותר, נוגע יותר. מעבר לזה שמדובר באחד מסרטי הגיבורים הכי כיפיים שראיתי ובסרט אנימציה די מושלם, זה גם הדיון המעניין על נראטיבים ש"החיים עצמם" ממש ממש רצה להיות ולא הצליח.

8. האחים סיסטרז

או, ג'ון סי ריילי. אני אוהבת אותך כל כך. אם תישאר בסביבה עוד כמה שנים אולי אני אוהב אותך כמו שאני אוהבת את ווילם דפו. אה, רגע, באנו לדבר על סרט. "האחים" מצליח לאזן קומדיה וטרגדיה ע"י כך שהוא לא בדיוק מצחיק ולא לגמרי עצוב, כלומר, לא מתחייב לאף רגש עד הסוף. זה נשמע כמו עלבון אבל זה בדיוק מה שאני אוהבת בסרט, הטון הקצת שמח-קצת עצוב שנשאר כל הזמן, כמו אלמנט הישרדותי, גם כשקורים דברים ממש מחורבנים. חוץ מזה, ג'ון סי ריילייייי יואוווו איזה חמודדדדדד.

7. צורת המים

שההייטרים יילכו לעזאזל סוף סוף זכה באוסקר סרט שאני אוהבת! אה, רגע. אהבתי גם את "אור ירח". ואת "בירדמן". אני כנראה סתם בטראומה מהזכייה של "ספוטלייט" ו/או "נאום המלך". "צורת המים" הוא כמו סרט של דיסני למבוגרים אז ברור שאהבתי אותו מהשנייה הראשונה עד הסוף ואני לא מתביישת בזה, גם אם במבט מבחוץ יש לי מלא התקטננויות. אבל לא תמיד בא לי להתקטנן, תתבעו אותי, לפעמים סתם בא לי שיהיה כיף.

6. מקווין + RBG

שני סרטי דוקו-ביוגרפיה שחרגו מהנוסחה הגנרית והפכו לחוויה קולנועית אמיתית, כל אחד בדרכו. הראשון הוא פאזל מושלם של קטעי ארכיון, ראיונות וצילומי תצוגות אופנה, שכנראה היה עובד עליי גם אם לא הייתי בקיאה בתולדותיו של אלכסנדר מקווין, אבל אני כן. הוא היה מעצב האופנה הראשון שהערצתי ואני אסירת תודה לסרט שנתן לי לחוות את האמנות שלו כמו שהוא כנראה היה רוצה - על מסך גדול ונגיש גם למי שכף רגלו לעולם לא תדרוך בשבוע אופנה גדול. הסרט השני הוא מבחינת הפיל-גוד של השנה, זריקת מרץ ומוטיבציה לאקטיביסטיות המותשות שאין להן כבר כוח לנסות להפוך את העולם לפחות דושי. אה, זה גם אחלה סרט להראות לילדה (או ילד) שחושבת שאין לה איך להשפיע כי היא נמוכה או חלשה פיזית או לא יפה מספיק. הסרט הזה כל כך מדרבן שלכמה שניות אשכרה חשבתי "אולי אני צריכה ללכת ללמוד עריכת דין?".

5. פדינגטון 2

אוקיי, בסדר, אולי בעצם זה הפיל-גוד של השנה. אחרי הסרט פדינגטון הוא כבר לא יצור סמי-אנושי ופרוותי, הוא דמות מיתולוגית טהורה שהופכת כל דבר שהיא נוגעת בה לקסום. מאוד אהבתי גם את הסרט הראשון וקשה לי להסביר מה בדיוק עובד כאן שלא עבד באותה המידה שם, הרי שניהם משלבים סלפסטיק של פדינגטון-עושה-דברים-של-אנשים עם סאבטקסט על הגירה וקבלת האחר. כנראה שהאחד הזה פשוט היה יותר הכל - יותר חכם, יותר מצחיק, יותר זורם ויותר מרגש. סרט מושלם לילדים בני 4 עד 100.

4. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי

אני אהיה לחלוטין כנה איתכם - כבר אין לי כוח לדבר על הסרט הזה. ראיתי אותו ב-1.1.2018 ומאז הוא עלה בכל כך הרבה דיונים במליארד הקשרים וכולם ראו אותו ואכלו ת'ראש על האם הוא אוברייטד ולמה וכמה והסצנה עם האיילה וההצתות וסם רוקוול ודי כבר. נתתי לו חמישה כוכבים וזה מגיע לו. אין אספקט בסרט הזה שלא ראוי שילמדו אותו בבתי ספר לקולנוע. הוא לא מושלם אבל די קרוב. תודה שלום.

3. אני, טוניה

והנה סרט הרבה פחות שלם ומדויק מזה שבסעיף הקודם אבל אני אוהבת אותו מכל לבי. לא אכריז שזה תפקיד חייה של מרגו רובי רק בגלל שאני מקווה שיהיו לה עוד הרבה גדולות וטובות, אז אני מעדיפה לומר שזו ההופעה הגדולה באמת הראשונה שלה. לא רק היא, בעצם - כל הסרט הזה מלא בהופעות מהממות ובהברקות קטנות של עריכה, בימוי, שילוב תמונה ומוזיקה, צילום ועיצוב תלבושות. סרט עצוב מאוד שמצליח לעבוד על כולם שבעצם הוא קומדיה כיפית ופרועה, וזה עבד לו כל כך טוב שהאקדמיה לא באמת קיבלה אותו כסרט אוסקר אמיתי כי הוא לא נראה לה מספיק חשוב, רציני ואוסקרי. אני באמת לא רואה סיבה אחרת לא להעמיד אותו לפרס הסרט הטוב ביותר.

2. First Reformed  (א.ק.א הכנסייה החדשה / תיקון עולם)

את הסרט החדש של פול שרדר ראיתי באולם קולנוע מהמם בלונדון עם סאונד פיגוז ומסך ענקי. לא ידעתי שום דבר עליו חוץ מזה שאית'ן הוק משחק כומר. אוי ואבוי. עזבו חווית הצפייה הקשה של השנה, זו הייתה אחת מחוויות הצפייה הכי קשות שהיו לי אי פעם. אם ראיתם את הסרט אתם יודעים למה, כנראה. זה סרט הפיל-בד של השנה וגם הסרט הכי עוצמתי שלה - הוא כולו אנרגיה, אימה וכאב. מתי בפעם אחרונה היו לכם חלומות על סרט? ויותר מזה - מתי פעם אחרונה היו לכם חלומות על סרט, כמה פעמים, חצי שנה אחרי שראיתם אותו? הסרט הזה פשוט נשאר איתי, ועם הזמן שעבר הוא הלך והתעצם. אם המקום הראשון שלי הידהד לי את כל מה שיפה באנושות, זה זרק לי בפרצוף את כל מה שרע ומפחיד. 

1. ליידי בירד

בחירה קלה מאוד שהפכה קשה יותר עם כל יום של עיכוב בפרסום הפוסט הזה. כמה פעמים כבר חשבתי פשוט להחליף בין המקום השני והראשון כי הוא כל כך גדול ומסעיר ומעורר מחשבה וזה סתם סרט קטן שהזכיר לי את הנעורים שלי. בסוף הפסקתי לשקר לעצמי והשלמתי עם זה שלא היה סרט שאהבתי יותר. "ליידי בירד" הוא מסוג הסרטים שבשבילם אני הולכת לקולנוע. זה סוג הסיפורים שהייתי רוצה לכתוב, הרגשות שהייתי רוצה לדעת להעביר. אולי זה בגלל שגם אני הייתי פעם ילדת פרברים משועממת ומבולבלת, אבל גם העשייה עצמה קלעה לי בדיוק לכל המקומות הנכונים. ביי 2018, סוף סוף אפשר לשחרר ממך כבר.

#ליידי בירד #סיכום שנה #אית'ן הוק #גרטה גרוויג

[naamarak]

סיכומוסקר 2018

#אוסקר 2018 #גל גדות #פרנסס מקדרמונד #צורת המים #ג'יימס אייבורי

[naamarak]

“כוח עליון” היה יותר טוב

#הריבוע #רובן אוסטלנד #אליזבת מוס

[naamarak]

חמישים גוונים של כסף

חמישים הבעיות של “חמישים גוונים של שחרור”, פרק שלישי ואחרון בסדרה

#עין הדג #חמישים גוונים של אפור #חמישים גוונים של שחרור #דקוטה ג'ונסון

[naamarak]

התחלתי עבודה חדשה ולכבוד כך התחלתי לפרסם ביקורות במגזין את (ממשיכה לכתוב במקביל גם לעין הדג). שבוע הבכורה היה ביזארי במיוחד עם “צורת המים” מצד אחד ו”הפנתר” מצד שני, את שניהם אהבתי

#מארוול #מגזין את #הפנתר השחור #קומיקס #ביקורת

[naamarak]

עוד לא לגמרי הבנתי מה דעתי על הסרט הזה

#חוטים נסתרים #פול תומאס אנדרסון #דניאל דיי לואיס

[naamarak]

הקשבתי כמעט לכל השירים שמועמדים לאוסקר לשיר המקורי. היה קשה. אני עדיין הכי אוהבת את שיר הדיסקו המטופש של “שומרי הגלקסיה 2″

#שומרי הגלקסיה 2 #אוסקר השיר המקורי #אוסקר #קוקו #האמן הגדול מכולם

[naamarak]

פודקאסטים!

התארחתי בפרק של “כמה גרוע זה יכול להיות” כדי לדבר על סרט האנימציה הכי מכוער שראיתי בחיים

פרקים חדשים של גיקונומי: סיכום 2017 עם יאיר רוה ודורון ניר דפני ליף ערן קולירין אורי פינק

#פודקאסט #גיקונומי פיצ'רינג

[naamarak]

מה זההההההההה הדברררררר הזהההההה?????????????!!!!!!!!!!

#ביקורת סרט #ביקורת #מישל רודריגז #סיגורני וויבר #טמטום #ביזאר

[naamarak]

חור העלילה התמוה שפיקסאר השאירו פתוח בטעות

#פיקסאר #עין הדג #צעצוע של סיפור

[naamarak]

Meh

#ביקורת סרט #המשחק הגדול #אהרון סורקין #ג'סיקה צ'סטיין

[naamarak]

PERFECT

I loved Jumanji so much, I made some fanart in the style of old Capcom brawlers. <3 

#jumanji #ג'ומנג'י שורדים בג'ונגל #the rock

[naamarak]

ראיון עם אמן פיקסל ארט שהופך סדרות וסרטים מהניינטיז והאייטיז למשחקי מחשב ישנים

#ראיון #גוסטבו ויסלנר #בלייד ראנר #פיקסל ארט

[naamarak]

כותבת על סרט שואה מהורהר ורציני עדיין מוצאת דרך להכניס פנימה את "לאכול קינדר באושוויץ זה לא מכבד"

#ביקורת סרט #מאקו #העדות #אורי פפר

[naamarak]

ואו כמה שזה רע

#יו ג'קמן #האמן הגדול מכולם #ביקורת #ביקורת סרט #עין הדג

[naamarak]

סיכום 2017 בקולנוע, בנוהל

02017, אל תעלבי או משהו, אבל היית חרא. כאילו, בקולנוע. בישראל. במציאות דווקא היית בסדר - הכרתי אנשים חדשים שאני אוהבת ומעריכה, התחתנתי, סיימתי עוד שנת לימודים בצורה (סוג של) מכובדת, שפטתי בשני פסטיבלים, התחלתי להקליט פודקאסט, הצטרפתי לפורום המבקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים כאלה. [גם סגרו את בית הקפה האהוב עליי והייתי ביותר מדי שבעות, לוויות וביקורי חולים, אבל זה פחות קריטי]. אבל בכל הנוגע לסרטים, סיימתי את השנה הזו במיני משבר. המון סרטים שיכלו להציל את המצב עבורי יגיעו הנה רק בתחילת 2018, אחרים לא יגיעו בכלל, ואני נתקעתי עם רשימה ארוכה מדי של כישלונות ואכזבות ורשימה קצרה וקצת אנדרוולמינג של סרטים שבאמת נגעו בי. ובכל זאת, עשיתי מאמצים ובחרתי 15 סרטים שאהבתי השנה מאוד מאוד. כרגיל, הסיכום שלי מגיע באיחור. ב-2018 אהיה אדם יעיל וזריז. אולי.

*ניסיתי להשאיר את הפוסט סביב הסרטים עצמם, אז לא התייחסתי בכלל לענייני האוסקר, הארווי ויינשטיין והקריפים האחרים שנתפסו וכל מה שקרה בעקבות זה. 

לא מספיק סיכום בשבילכם? יופי, כי יש לי עוד המון: התארחתי, לצד אבנר שביט, אצל יאיר רוה בסינמסקופ אחר כך יאיר בא להתארח אצלנו בגיקונומי פיצ’רינג לסיכום שנה טרנס אטלנטי אייטם סיכום “רציני” במאקו כותבי עין הדג בוחרים סרטי שנה יהונתן צרויה ואני בוחרים את הדמויות וההופעות של השנה - חלק א’, חלק ב’

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: תיקו! "שומרי הגלקסיה 2" ו"בייבי דרייבר"

ה-MVP של 2017: נטפליקס לא כזה מעניין אותי לנחש איך ספריית הסטרימינג תשנה את עולם הקולנוע או לנתח את השינוי שהיא כבר הביאה. אני רק רוצה לתת הצדעה קטנה למוצר שעשה את החיים שלי יותר נוחים בשנתיים האחרונות. ההיצע הטלוויזיוני של 2017 עניין אותי יותר מהקולנועי, כך שרבצתי מול עמוד הבית הצבעוני של נטפליקס חלק ניכר מהשנה, ועל הדרך ראיתי גם לפחות 8 סרטים "מקוריים" (הגדרה שלהם, בתכלס הם מפיצים ולא חברת הפקה). לא כולם היו טובים, אבל בגלל שנטפליקס כל כך משתדלים להביא חומר שימשוך ויעניין את הקהל הסקפטי, רובם היו לכל הפחות מעניינים, הטובים שבהם לקחו סיכון עם שחקנים לא מוכרים, עלילות יוצאות דופן או פרמיס מטורלל. יש עוד הרבה מקום לשיפור - אבל לפחות הם מנסים, לא מובן מאליו בכלל בעידן של ניסיונות כושלים לפרנצ'ייזים וחידושים לדברים שאף אחד לא התגעגע אליהם.

ובעצם, אני כן אגיד משהו על השינוי שנטפליקס הביאה לשטח - היא החזירה אותי לתיכון. אני יכולה לראות את הסרטים האלה מהטלפון באוטובוס, אבל כשלמאגר נכנס סרט שהוא אירוע קולנועי אמיתי, הוא הופך לחגיגה, עם הודעות המוניות בווטסאפ, סלון מלא באנשים, תחושה של טקס, שיחה וניתוח. גם היום אנשים רוצים לראות קולנוע עם אחרים, להיות חלק מחוויה תרבותית וחברתית, להשקיע כסף, מאמץ וזמן כדי לראות את הסרט המעניין החדש על מסך שראוי לו ובאיכות גבוהה.

ועם זאת, חשוב להוריד בעת הצורך. הרימייק הכי גרוע: הגרסה האמריקאית של "מחברת המוות", שעלתה בנטפליקס ומחק מסדרת אנימה די מעיקה גם את מעט הטוב שכן היה בה. ההבדלים בין שתי הגרסאות כל כך גדולים ומה שקיבלנו בסוף כל כך סתמי שלא ברור לי למה לעבד את הסיפור המסוים הזה בכלל. בסדרה: נער מבריק ומגלומן זוכה בכוח אלוהי, נקלע לקרב מוחות עם כל העולם ומשתגע. בסרט: טרגדיה רומנטית בכיכובם של חנון מעיק שצועק מוזר ומעודדת שגדולה עליו באיזה עשר רמות. הוא אולי ויג'ילנטה שרוצח מלא אנשים, אבל הבחורה לא מצייתת לכל מה שהוא אומר, אז כמובן שהיא הרעה בסיפור הזה.

"הגזמתם" השנה: התלונות על "מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי" אני לא מבינה איזה סרט כל האנשים האלה ראו, כי כשאני מריצה בראש את הפרק האחרון בעלילות הגלקסיה אני חושבת על כמה רגעים "נפיצים" אבל אף אחד מהם לא גרם לי להגיד "Oh no they did not!". אין שם משהו שבאמת מצדיקה סטטוסים כמו "הסרט הכי גרוע בסדרה, כל מי שאוהב אותו טמבל" או עצומות "תמחקו את הסרט מהקאנון של הסדרה או שאני רוצח את השחקנית של רוז ומתאבד". חבר'ה, אנחנו אנשים מבוגרים. רובנו. אפשר קצת צ'יל?

הפתעת השנה: "הדרדסים - הכפר האבוד" סרט מצויר של הדרדסים שהיה לא מעצבן, אינטילגנטי למדי ואפילו פמיניסטי? מי הייתה חושבת.

הסגן, או ההפתעה האנושית: אנסל אלגרוט יודע לשחק! זאת ועוד - הוא מושלם לתפקיד הראשי בבייבי דרייבר: גם מצחיק, גם חינני, גם אמין ברגעים הדרמטיים, גם עובד טוב עם הדמויות המרכזיות האחרות. זה לא אומר שסלחתי לו על "אשמת הכוכבים", חלילה, אבל זה מספיק קרוב. 

הסרטון הטוב ביותר של כוכב קולנוע לקידום שער של מגזין: סרטון מדהים של ווג בנושא אל פאנינג ו-Faning:

הנה עוד אחד נחמד, הפעם של גל גדות

הטוויסט המטומטם הכי כיפי: לקראת סוף "פיץ' פרפקט 3" יש סיקוונס אקשן ארוך ומאוד משונה בכיכובה של רבל ווילסון. הוא לא קשור לסיפור או לטון של הסדרה וכשהוא התחיל הייתי בטוחה שזה יהיה מביך ומטומטם. מה שהגיע אחר כך אולי לא היה חף לחלוטין ממבוכה או טמטום, אבל דווקא די נהנתי והוא עשה לי חשק לראות קומדיית אקשן אמיתית בכיכובה של ווילסון. אפילו השורה "אוי לא, המאמן שלי לשעבר בהתאבקות ג'לי!" לא הרסה את הכיף.

בשביל מה אתה טוב" השנה: "האמן הגדול ביותר", סרט היסטורי שאין בו שמץ של דיוק היסטורי, סיפור "מעורר השראה" שמשתמש באנשים בלתי רגילים כקישוט רקע לסיפור על איש לבן, עשיר וחתיך, והכי חמור - מחזמר שחוץ משניים (שלושה אם אני ביום נדיב) כל השירים בו גרועים וסתמיים.

הזוג הכי חמוד: דיאנה וסטיב, "וונדר וומן"

הכימיה ביניהם אמינה וממכרת, הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה, וגם אם הם לא אומרים את זה בקול רם, ברור לגמרי שהם מעריצים זה את זו וזו את זה. מי אמר שזוגות בסרטים הוליוודיים צריכים להיות משעממים ומאולצים? הם גם נורא יפים, אבל זה לא לגמרי קשור. מקום שני: ג'סיקה ובון, "ג'סיקה ג'יימס המופלאה"

בחירת השם הכי הולמת: ב"בלייד ראנר 2049" לדמות של ריאן גוסלינג אין ממש שם, רק קוד, שמתחיל באותיות קיי.די, As In פיליפ קיי דיק. צחקתי בסצנה לא מצחיקה כמו טמבלית.

הדמות המצוירת הכי מרגיזה: הקיפודים ב"פרדיננד" יש איזה דיבור שילדים אוהבים חיות מצחיקות, אבל בסרט המסוים הזה כבר יש רליפים קומיים בחבורת השוורים הצעירים, יש שלושה סוסים "מצחיקים" עם מבטא גרמני, יש גם עז שמספרת בדיחות. באמת חייבים גם קיפודים בצבעי פסטל?

הנפילה הכי כואבת: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מדברים על הסרט הזה כעל אחד הגרועים של השנה, אבל אם הייתי צריכה לדרג הוא אפילו לא היה נכנס אצלי לטופ (בוטום?) 10. זה אומר יותר על השנה הזו מאשר עליו, כי זה סרט בהחלט לא טוב ובעיקר ממש משעמם, אבל היו לא כוונות טובות ויש בו כמה רגעים חביבים וארט סבבה. עם זאת, מדובר בסרט עם הפער הכי גדול בין סצנת הפתיחה שלו (מגניבה! כיפית! מסקרנת!) לכל מה שקורה אחריה (משעמם ודי אוקוורד). אבקש לרשום בפורטוקול - השתעממתי גם ב"אלמנט החמישי".

הסצנה הכי מוגזמת: הצוללת ב"מהיר ועצבני 8" זאת כבר מזמן לא סדרת סרטים על מירוצי מכוניות, זה ניסיון לבדוק כמה רחוק אפשר למתוח את גבולות הספקטקל עד שהקהל יוותר (או ימות מהתקף אפליפטי). כבר היו לנו מכוניות שצונחות ממטוס, מכונית נוסעת לתוך מטוס ממריא, זינוק מגורד שחקים עצום אחד לאחר. כדי להתעלות על זה, הפרק השמיני הלך על כמות - גשם של מכוניות נופלות מחניון אל הכביש - וגודל - מרדף על הקרח בין כמה כלי רכב לצוללת גרעינית שברגע השיא פורצת מהמים ברעש גדול. הסרט הבא חייב להתרחש בחלל, אני לא יודעת מה עוד נשאר להם לעשות עכשיו.

עם זאת, האקשן הכי מוגזם הוא דווקא "ג'ון וויק 2", אבל כנראה בגלל שלא ראיתי את "מהומה בבלוק 99".

הטיזר הכי טוב: "חי בסרט"

יאללה שייצא כבר.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "ספליט" יש לא מעט אנשים שאוהבים את הסרט הזה שגרם לי לדפוק את הראש במושב ולוותר על הצפייה העתידית בכל דבר ששאמאלן יהיה מעורב בו. אני לא יודעת למה. הסרט הזה לא היה הכי רע שראיתי השנה, אבל לא היה סרט שהכעיס אותי יותר. לא אהבתי שום החלטה שנעשתה בו, מבימוי השחקנים דרך הצבעוניות, העיצוב, הצילום, הדמויות וכל התפתחות עלילתית ועד מופע האימים של ג'יימס מקאבוי בסיום.

עוד שנאתי: “אמא!”, אבל הרבה הרבה פחות. 

הסרט שימצאו בבית של רוצח מטורף אחרי שהוא ינסה לשרוף את כדור הארץ: "אימוג'י" כן, גם זה לא היה הסרט הכי גרוע של 2017, אבל הוא נתן חתיכת פייט על התואר. זה סרט ממש טיפשי ועצלני, עם דמויות גרועות, סיפור גרוע וסוף ממש מטומטם, הוא בעיקר מעליב. את האינטליגנציה, מחנכים באשר הם, את הדור שעבור הכסף שלהם יצרו אותו. מוצר מביך וחסר בושה, שמקבל טוויסט מאוד אפל בשלב מוקדם של הסיפור וסוגר הכל בסוף עם חיוך מאולץ ומסיבת ריקודים. מקום שני: "סוף טוב", להיט הסוציופתים החדש של הנקה, רק "להרוג אייל קדוש" עורר יותר חשש ממנו לבריאות הנפשית של הבמאי. אבל זה כבר נחשב 2018.

ה-CGI הכי ירוד: "משמר המפרץ" עוד סרט ממש מחורבן שלא זוכה בכל הקטגוריות השליליות רק בגלל ש-2017 הייתה שנה מחרידה. אני מדברת ספציפית על סצנת השריפה, שהיא אסון מכל בחינה אבל בעיקר בענייני אפקטים.

מניאק השנה: ז'אן לוק גודאר "יוצא מן הכלל" הוא סרט על איזה אפס עצום גודאר. כדי להוכיח זאת, היה צריך תסריטאי ובמאי זוכה אוסקר, שחקן מצוין וחתיך שעשה מייקאובר כדי להראות מרופט, כוכבת מקסימה, שחקני משנה מצוינים שחזור היסטורי מרהיב והרבה סצנות שבהן נשברים לגודאר המשקפיים. ב"אנשים ומקומות" היה צריך הרבה פחות - רק הודעה על דלת זכוכית לאנייס ורדה, שטרחה והביאה לפגישה המתוכננת שלהם מאפים שהוא אוהב. הוא הבריז. ברור שהוא הבריז, האפס הזה.

הסרטים עם המוזיקה הכי כיפית: "לא פה, לא שם", "בייבי דרייבר", "שומרי הגלקסיה 2"

הסרט עם הפסקול הכי מצ'וקמק: "פצצה אטומית" היה סרט לא טוב כל כך, עם שתיים-שלוש סצנות אקשן סבבה. כדי שלא נשים לב שרוב הזמן הוא משעמם ומעיק, פוצצו אותו בלהיטים מהתקופה, אבל רק כאלה נדושים רצח או שכבר השתמשו בהם יותר טוב בסרטים אחרים. ההצלחה היחידה שלהם הייתה עם השיר הזה (לא בסרטון - סצנת סקס עם הקטע השמח בסוף השיר) אבל האווירה הכללית הייתה של פלייליסט יוטיוב בנושא "אייטיז במזרח ברלין", כשרק במקרה השיר מסתנכרן עם מה שקורה על המסך.

השיר הכי חרוש: הייתי בטוחה שהמנצח יהיה "Easy", ששמעתי פעמיים באותו היום, ב"בייבי דרייבר" וגם ב"משמר המפרץ", אבל אז הגיע שיר אחר ועקף אותו בסיבוב. "Take Me Home, Country Roads" היה השיר האהוב על צ'אנינג טייטום ב"לוגאן לאקי", כיכב בסצנה ממש מביכה ב"קינגסמן" והבנתי שגם ב"נוסע השמיני: קובננט" יש לו תפקיד משמעותי. האם ג'ון דנברס מכר את נשמתו לשטן?

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאברים דרמטיים ועצובים לא חדש, אבל השנה הגעתי לכזה מיאוס מהנושא שכמעט שרפתי מסך. למשל, עוד למשל. הכי נוראי מכולם - “רובוטריקים” שוחטים את הפליימינג ליפס.

עם זאת, השימוש הכי מעצבן בשיר בטריילר היה בטריילר של "כל הכסף שבעולם", שלקח את הביצוע המקורי והמושלם Time of the Season ומתח לו את הצורה כדי שיתאים לקצב של ההתרחשות. לא קול!!!

העיבוד המצטיין לסיפור לעוס: "סינדרלה החתולה" הוא סרט אנימציה איטלקי שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה ואחר כך גם באוטופיה, שם תפסתי אותו. זה סרט די מוזר עם קצב איטי למדי והרבה שירים, שמצליח לקחת את הסיפור הכי חרוש בעולם ולעשות איתו משהו שונה ומרענן. מהתקציר (הסיפור הרגיל מתרחש על ספינה נטושה, מלאה בהולוגרמות של זיכרונות עבר, בנמל נאפולי מוכה הפשע) זה לא נשמע כל כך מעניין, אבל הסרט עצמו מאוד יצירתי ויש בו כמה סצנות מעולות. ההישג הכי גדול שלו מבחינתי - להפוך סוף סוף את האם החורגת לדמות נוגעת ללב, שאפשר כמעט להבין ולהזדהות איתה.

פדיחת השנה: השפם של הנרי קאביל נמחק דיגיטלית

מקום שני: אסון הפוטושופ שהוא הפוסטר המוקדם של "ספיידרמן"

התרגום המבאס: "פצצה אטומית". מה אתם, בני 13?

התרגום הכי תמוה בכתוביות: הדמות מ”ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” מסבירה שהיא לא באד-אס כמו שהיא נראית. מה עשו המתרגמ/ת? תרגמו באד-אס ל”מניאקית”. באופן עקבי. כל הסרט.

התרגום המוצלח יותר מהמקור: "מז"ל טוב" שדרוג של ממש לשם האימה הגנרי Happy Death Day. 

הסרט החמוד הזה זוכה גם בתואר חווית הצפייה המבאסת של השנה, כיוון שצפיתי בו באולם ענק בכפר סבא, מלא ילדים בני 10-15 שצעקו, נבהלו מכל מצמוץ וכיוונו לייזרים על המסך. העובדה שלפני ההקרנה הגענו לקניון הלא נכון ורצנו משם בבהלה מחשש שנותקף ע"י ליצנים בטח לא עזרה.

השורה הכי טובה: <ספוילר ל"תברח"> "I'm TS-motherfuckin'-A. We handle shit. That's what we do. Consider this situation fuckin' handled". <ספוילר/>

השורה הכי מגוכחת: תחרות צמודה בין שני סרטים "אירוטיים", שבעצם עשו פחות חשק למין מהשירותים של התחנה המרכזית. "חמישים גוונים של אופל" סיפק רגע מביך מאין כמוהו שבו אנה אומרת לכריסטיאן "הייתי רומנטיקנית, עד שקלקלת אותי עם הKinky Fuckery שלך" בספק כעס ספק צחוק, אבל כלום לא מתעלה על הצעקה "הנהלת המלון ביקשה שתזדייני בשקט" באמצע "זוג יונים", שמגיעה משום מקום והולכת משם לאותו שום מקום בדיוק.

ההגשה הכי מעצבנת של שורה: "ולריאן" - המדריך שמלווה את המבקרים בשוק המכונה ביג מרקט מרגיש צורך לצעוק שוב ושוב "ביג מרקט!", כאילו הוא פוקימון סוג ז' שכולם מקללים כל פעם שהם נתקלים בו במשחק.

הטייפקאסט הכי ספציפי: כיילב לנדרי ג’ונס בתפקיד אח של בת הזוג של הגיבור שעושה לו חיים קשים, טיפוס עלוב ו��לחיץ שעדיף להתרחק ממנו כי ברור מהרגע הראשון שהוא מסוכן (ג’רמי ב”תברח”, ג’יי.בי ב”תוצרת אמריקה”). הוא שיחק גם ב”טווין פיקס: החזרה” את אותה הדמות בדיוק רק בנסיבות קצת שונות (בן הזוג האפס והנרקומן של הבת של בובי ושלי), וב”שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי” הוא עושה משהו קצת שונה, אבל עדיין נראה ממש משונה וקצת פתטי. 

סרט הילדים הכי מטריד: "בייבי בוס" אז… אמא של הגיבור הייתה בהריון. ואז התינוק הגיע. במונית. בחליפה. והוא בעצם נשלח מחברה עסקית סודית כדי לרגל אחרי ההורים שלו, שלא שמים לב שהוא לא מתעורר בלילה, או שהוא מדבר, או שהוא לא אוהב אותם או צריך אותם ואפילו נגעל מגילויי חיבה. אחיו הגדול נכנס לכאלה סרטים מכל עניין התינוק שהוא מפתח חרדות קשות - אולי ההורים שלי לא אוהבים אותי יותר כי יש כמות מוגבלת של אהבה להעניק? אולי אם אני לא אהיה ילד טוב מספיק יפטרו אותי מהמשפחה? אחר כך הילד והתינוק מתגנבים ביחד לטיסה וגורמים לזה להראות יותר קל מלפלח מסטיק מהסופר, מגיעים לווגאס ומוציאים את עצמה בלימוזינה מלאה בחורות שיכורות שמנשקות את התינוק ונותנות אלכוהול לילד. בסוף (ספוילר, אם למישהו אכפת) התינוק עוזב את המשפחה ומגיעים מלא תינוקות למחוק אותו!!! מהמוח של המשפחה!!!!! אני מבינה שהכל פה מטאפורי אבל יש מצב שהגזמנו קצת?

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "דנקרק" אני מתנצלת. באמת שכן. אין לי שום דבר נגד הסרט הזה, פשוט לא נגע בי בכלל בכלל.

סרט ההמשך הכי מביך: "קינגסמן: מעגל הזהב" זה לא שהסרט הראשון בסדרה היה ממש טוב, אבל לפחות היו בו כמה סצנות טובות, או תסריט שאיננו אסון מוחלט. השני נראה כאילו כתבו אותו בעשר דקות, כולל סצנות כמו "הגיבור שוכב עם מישהי כדי להשתיל לה מכשיר מעקב באיבר המין" או "אלטון ג'ון בורח מכלבים רובוטים מכוערים" ומשפיל את כל המעורבים בו, לרבות האלי בארי, ג'ף ברידג'ס וצ'אנינג טייטום, שבקושי עושה משהו בסרט אבל מופיע בפוסטרים.

הגיף הכי טוב מתוך סרט:

הרגע המבלבל של השנה: להקת מכוניות ב"מכוניות 3" בסצנה שמתרחשת בבר רואים למשך כמה שניות להקת רוק-בלוז-קאנטרי-משהו דרומי גנרי של מכוניות, שהקפיצה לי מליון שאלות לראש. למה לזמרת יש מין חתיכת בד מגולגלת על הראש כדי לדמות שיער? לאף דמות אחרת אין שיער! למה מכוניות מנגנות בכלים של אנשים שלא מתאימות לגוף שלהן? האם רק מלגזות יכולות לנגן בגיטרה כי רק להן יש משהו דמוי ידיים? איך נראית תעשיית המוזיקה בעולם המשונה הזה? למה המכוניות ממשיכות לעשות דברים של אנשים, כמו ללכת לשירותים או לנגן בגיטרה בס? למה הפרנצ'ייז המסריט הזה עדיין קיים????

ביזאר השנה: התנין ב"תיקון" (תודה מקרב ליהונתן צרויה על הגיף)

הסצנה הזו גרמה למישהו שחלק איתי אולם בסינמטק לצרוח ולהיקרע מצחוק במשך דקה וחצי.

חרטוט השנה: "האמן הגדול מכולם", סרט שיש בו פחות אמת היסטורית מב"מחברת המוות". הסרט הזה מעוות את ההיסטוריה ברמות שערורייתיות כדי שנחשוב שפי.טי ברנהאם היה איש הגון וטוב לב, שהקים את הספארי האנושי שלו כדי לשמח את אשתו ולעזור לחריגים בחבר'ה ולא כדי לנצל את הרצון של אנשים לצחוק על "פריקים", שחייו היו טלנובלה מסעירה ולא אוסף של החלטות עסקיות מפוקפקות מוסרית, וכמובן - שהוא המציא את הקרקס כשהיה צעיר, כרזימטי וחתיך כמו יו ג'קמן, ולא טרח זקן שאוהב כסף ונראה כמו דלורית.

הגניזה הכי מדכאת: Gigantic דיסני הכריזו רשמית השנה שהם מוותרים על הסרט המתוכנן שלהם על פי ג'ק ואפון הפלא. הרימייק של "דמבו" מבית טים ברטון ממשיך בהפקה כמתוכנן, למקרה שחששתם.

מלכת העולם לשנת 2017: קייט בלאנשט "מניפסטו" בכלל צולם ב-2015, אבל יצא רק השנה וגאד דאמט זה כל כך מגניב ומוזר. גם בתור הלה היא הייתה סבבה.

מלך העולם לשנת 2017:  אדם דרייבר, שסוף סוף כבש את לבי ב"שתיקה", "פטרסון", "לוגאן לאקי" ו"מלחמת הכוכבים" (והעונה האחרונה של "בנות").

הפוסטר הכי יפה: "בייבי דרייבר"

לא לגמרי הבנתי אם זה פוסטר רשמי לא, אבל הנה האתר של המעצב/ת

הפוסטר הכי מכוער: "קו הדממה"

הסרט הכי מכוער: מסתבר שאין מכוער יותר מסרטי אנימציה בשקל וחצי שלא מגיעים לקולנוע, נגיד זה וזה.

הפאן-ארט הכי שווים: ברור ש"אחרוניי הג'דיי"! דוגמה אחת מיני רבות, לא מחוכמת אבל חמודה:

מקור

והנה גם סרטון חדש ומושלם שע-ק-ר-ו-נ-י-ת יצא ב-2018 אבל נו, בחייאת <ספוילרים גדולים>

הפוסטר שהוא בעצם פאן-ארט הטוב ביותר:

מפה

"למה לעזאזל זה הגיע לארץ" השנה: "הגיבורים של בוסטון" הרגיש כמו טקס יום הזיכרון שאין למי שאיננו אמריקאי ו/או נכח בבוסטון בתקופת הפיגוע סיבה לראות, "מצוד לילי" היה גנרי מארץ הגנרים, אבל המנצח חייב להיות "הבקתה", סרט נוצרי מיסיונרי מטורלל שהוקרן בישראל אך ורק בגלל שאביב אלוש משחק בו את ישו.

ואם כבר דיברנו על זה, אז...

הסרט הכי גרוע: "הבקתה" זה סרט על בנאדם שהבת שלו נרצחת ואז הוא פוגש את אלוהים המכונה "אבא" שהוא בעצם אוקטביה ספנסר ואביב אלוש הוא ישו ורוח הקודש היא אישה צעירה שמנצנצת בשמש והם גרים בבית מושלם מלא באביזרי נוי ממקס סטוק ומוקף בגינה ענקית והכל שם יפה אפילו המקום שבו נמצאים הילדים המתים ואז האבא המתעלל של הגיבור מגיע והוא נראה כמו כדור נצנצים ואלוהים ממש טובה בלאפות והיא לא עונה על שאלות כי בחייאת, מה היא תענה למישהו שהבת שלו נרצחה והכל אקראי לגמרי וטיפשי ומצחיק לא בכוונה ומה לעזאזל קורה פה????

הסרט הכי גרוע שאנשים אשכרה ראו: "המגדל האפל", שהוא פשוט סרט לא גמור, או "זוג יונים", שכל ההחלטות האמנותיות בו שגויות? קשה לבחור, אז למה או או כשאפשר גם וגם.  

האאוטפיט הכי משפיל: קיטש צבאי ב”פיץ’ פרפקט 3″

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: סיכום הקולנוע השנתי של דיוויד ארליך מאינדי וויר מרגיש כמו קליפ או סרט קצר יותר מאשר כמו וידיאו אסיי, אבל באתרים אחרים התייחסו אליו ככז, אז זרמתי. אניווי, הוא מושלם.

ואיך אפשר בלי אהובתי לינדזי אליס, שגם השנה אחראית על כמה מהדברים הכי מעניינים ביוטיוב. כדאי לנסות את סדרת לימודי הקולנוע דרך "רובוטריקים" שלה, והיו לה השנה גם סרטונים מושלמים על "רנט", "פוקהונטס" ו"מואנה", "שומרי הגלקסיה 2", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

הביקורת הכי מצחיקה ביוטיוב: ראיתי את הביקורת של כריס סטאקמן על "אימוג'י" 3 פעמים לפחות ועכשיו שנזכרתי בה אני רוצה לראות שוב. הרגע האהוב עליי: "הם חייבים להגיע לדרופבוקס!!! :("

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "קינגסמן" - דמות מקריבה את עצמה למען טובת העולם ועושה זאת תוך כדי שהיא מזייפת שיר בקולי קולות, עם ליווי כלי דרמטי ברקע. בעצם, כל סצנה דרמטית בקינגסמן. מספיק. תתמקדו בדברים שאתם טובים בהם. כמו… אמממ… לא יודעת, חליפות?

חמידות השנה: ע"ע התמונה למעלה + אוקג'ה.

ציון מיוחד לשבח למ��לקת הארט: "יוצא מן הכלל" הכל בסרט הזה יפה - הבגדים, הבתים, הרחובות, המצלמות, הנופים, השיער של סטייסי מרטין, הלחם, הריבה. אם היה אפשר לראות את האוויר שהם נושמים, כנראה גם הוא היה יפה.

השם הכי מסורבל: "אשתו של שומר גן החיות". אולי, נגיד, "האישה מגן החיות"? כי קיבלתי מהסרט ווייב שהמקום היה מתפרק בלעדיה.

הדיבור הכי מעצבן: כנראה שנטלי פורטמן ב"ג'קי", אחד הסרטים שהכי ביאסו אותי השנה. אני יודעת שככה ג'קי קנדי אשכרה נשמעה. זה עדיין מעצבן.

הסרטים שאני הכי שמחה שלא ראיתי: "רובוטריקים" פרק 6782, "קו הדממה" (ראיתי שתי עונות של "מתים לרגע", נראה לי זה מספיק), הסרט הלא ברור הזה עם איימי שומר, "איש השלג", "המומייה".

הסרטים שאני הכי מבואסת שלא ראיתי: "עניינים אישיים", "הסוכן", "פרנץ".

הסרטים שכולם שנאו חוץ ממני: "טריינספוטינג 2", "המלך ארתור".

הקראש המוזר לשנת 2017: באסטרד מ”פאטי קייקס”

הוא מסתובב עם עדשה לבנה אחת, יותר מדי פירסינג, גר בבקתה ביער, כנראה מתוסבך רצח ועושה לחברות שלו חיים קשים, אבל איזה חמודדדדד.

הזוג הכי גרוע: ולריאן ולורלין, "ולריאן" "אולי אם אני אציע לה נישואים כל שלוש דקות בסוף היא תשכח שאני דוש ושיש לי בגרות נפשית של ילד בן עשר ותסכים!". כמו כן, למה למחוק את לורלין משם הסרט כשהיא קלירלי הצד המוצלח יותר של הצמד?

הורס השירים הרשמי של 2017: "הכל שבור ורוקד" למה לעשות ככה ל"אל תדליקו לי נר", או ליוסי אלפנט, או בכלל?

מתאמץ השנה: הפלאש של עזרא מילר

סתום ת'פה.

הנבל המצטיין: יש לי סימפטיה לא לגמרי מוסברת למייקל קיטון, ולדעתי הוא הרבה יותר אמין בתור הבאד גאי ב”ספיידרמן: השיבה הביתה” מאשר כבאטמן/בירדמן. כמו כן - היי! בירדמן הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול!

שחושבים על זה, גם ב”המייסד” קיטון משחק מניאק מוכשר וחביב שבנה קריירה בדרכים לא לגמרי כשרות, והסרט הזה אשכרה גרם לי לדמוע מרוב כעס בסיום, אז כנראה שהוא פשוט צריך לשחק נבלים.

הרגע האירוני של השנה בקולנוע: באולם קולנוע סמוך לסניף של מקדונלדס, יושבת אישה וצופה בסרט “המייסד” תוך כדי שהיא שותה ברעש גדול קולה בכוס ממותגת של מקדונלדס.

הנבל הכי מאעפן: מפלצת גנרית ממשחק מחשב ב"ליגת הצדק", נבל כה מביך שצחקתי בקול רם כשהוא הופיע בפעם הראשונה, ובקול עוד יותר רם כשהוא קרא לקופסאות "אמא".

התספורות הכי טובות: לורה דארן ב"מלחמת הכוכבים", גל גדות ב"וונדר וומן", טסה תומפסון ב"ת'ור"

התספורת הרעה: שרליז ת'רון, "מהיר ועצבני 8"

+שיער הפנים המכוער: "רצח באוריינט אקספרס"

אנטי קליימקס השנה: "מלחמת 90 הדקות" סרט שכל כולו מבוסס על הרעיון שמשחק כדורגל בין ישראל לפלשתין יכריע את הסכסוך אחת ולתמיד. הוא לא מנתח לעומק את היוזמה והחוקיות שעומדת מאחוריה, אין בו סיפור מעניין במיוחד והדמויות היחידות שמקבלות פוקוס הן של עסקני כדורגל מרירים. המשחק עצמו לא בסרט. בכלל. אפילו לא שנייה ממנו. הוא אפילו לא מתבטל מסיבה טרגית כלשהו. הסרט פשוט נגמר לפניו. מה???? (ולא, משה איבגי ממש לא מספיק טוב כאן כדי שפסטיבל קולנוע ייצא מגדרו וייתן לו פרס למרות שהוא עבריין מין סדרתי, לכאורה. למעשה, הוא לא טוב כאן בכלל). המייקאובר הכי קיצוני: ריטה רפולסה, "פאוור ריינג'רס" הו, שלום לך, דמות עם צורה מוזרה וקרניים ענקיות בסדרת הטלוויזיה, שבגרסת הסרט הפכה לנבלית לוהטת בתלבושת ירוקה צמודה עם קוקו הדוק כקונדום. ורגע, תמיד היית אובססיבית לזהב? ואכלת דונאטס כשאת ממתינה לגיבורים שיבואו להילחם בך?

הפרסומת הכי חסרת בושה: קריספי קרים ב"פאוור ריינג'רס" סגנים: הצבא האמריקאי ב"פיץ' פרפקט 3", מותג וודקה ב"פצצה אטומית". "אימוג'י" לא נחשב כי אין בו פרסומות, הוא עצמו פרסומת.

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא סר פטריק סטיוארט בתפקיד קקי מחייך ב"אימוג'י", אבל זה יותר בדיחה מאשר אשכרה תפקיד. אישית, הרבה יותר הביך אותי לראות את אוקטביה ספנסר בתפקיד "אבא" AKA אלוהים ב"בקתה". גם גילה אלמגור חוטפת מכה מפטיש ב"אנטנה" היה די מבאס. 

הדוקומנטרי הטוב ביותר / הצמד הקולנועי הכי מוצלח: “אנשים ומקומות” כל הזמן אומרים על סרטים שהם “מעוררי השראה”, בייחוד כאלה שמספרים על אמנים ויוצרים. זה נורא קל להגיד, עברית היא שפה מוגבלת וכל זה, אבל במקרה של “אנשים ומקומות” (שלדעתי בכלל היה צריך להיקרא “נופים ופרצופים”) יש לזה כיסוי. אגנס ורדה ו-JR הם טיפוסים קצת אקצנטריים, כל אחד בדרכו, שיודעים בדיוק איזו אמנות מעניינת אותם ואילו חוויות מושכות אותם. שניהם אוהבים, יותר מאשר את היצירה שלהם, אנשים. נדיר לראות סרט שגורם לדברים מסובכים ומלחיצים כמו יצירה, מסעות ומפגש עם אנשים זרים בכזו קלילות, וזה מדבק. זה פסיפס מקסים של סיפורים אנושיים קטנים עד עצומים בגודלם, אבל גם זריקת מרץ שאשכרה גורמת לצופה לרצות לקום וללכת, לשמוע על החיים של מישהו אחר, לראות משהו חדש. בשנה שבה מיתוס האמן המשוגע והדושבג הפך לדיון הכי רלוונטי, הסרט הזה הוא עדות נגד - אמן יכול, ואפילו עדיף שיהיה, בעלים של לב טוב וראש פתוח.

הדמות הטובה ביותר בסרט בינוני ומטה: אפריל מ"המסיבה" בתיקו עם רוני מ"כמעט מפורסמת" פירטתי על זה יותר בעין הדג, כאן על אפריל וכאן על רוני.

האחלה חמודה של השנה: מלאני לינסקי לינסקי הופיעה השנה בתפקיד הראשי בסרט Don't Feel at Home in This World Anymore, בקטע שביימה סנט וינסנט לאנתולוגיית האימה הנשית XX וגם בסדרה (הגרועה) Girlboss. שלושת הדמויות שלה היו שונות לגמרי, אבל בכל המקרים לינסקי הייתה הדבר הכי טוב בסרט / הסדרה. עוד בבקשה.

הסצנה התמוהה ביותר: הפלאש וסייבורג <ספוילר, בערך> חופרים את סופרמן החוצה מהקבר, "ליגת הצדק" ברוס, לא אמרנו שאתה מיליונר? זו באמת הדרך הכי טובה לעשות את זה?

ביזיון השנה: "ליגת הצדק" מחרבן על "וונדר וומן" עם מדים קטנים יותר לאמזונות וצילום שיוצא בגדרו כדי להציג לנו את התחת של דיאנה. 

רגע הWTF הכי משמח: פרידה קאלו מופיעה ב"קוקו" ומתגלה כאמנית וידיאו ארט אוונגרדית.

לרוב אני מסיימת את החלק הזה של הפוסט עם הכתוביות, אבל הפעם אני רוצה לסגור עם הסיום הכי יפה לסדרת סרטים - סצנת הסיום המקסימה של הסרט הבינוני למדי "פיץ' פרפקט 3". הסצנה עצמה עוד לא ביוטיוב, אז נסתפק בשיר שמבוצע בה.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מ2017

לא נכנסו ל-15 אבל עדיין סבבה:

"פאטי קייקס" - פטרישה לנשיאות 2020. "הצד האחר של התקווה" - נחמד לדעת שסרט על פליטים סורים ועל כמה שהשוודים הם אומה קרה ואנטיפתית יכול להיות גם מצחיק. “מז”ל טוב” - שני סרטים מהשנה האחרונה שיחקו עם פרמיס של סרט ניינטיז ואיפשרו לדמויות שלהם למות ולחזור לחיים שוב ושוב. זה האחד שהיה אשכרה כיף לראות. "לוגאן" - הלוואי שנקבל סרט רק על חבורת הילדים הזו, כולל קרוס אובר עם "סטריינג'ר ט'ינגס". "לוגאן לאקי" - הפיל גוד של השנה. "אור ירח" - צבעים יפים, אנשים יפים. "בריגסבי הדב" - נראה כמו דאחקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. ”פלא” - ככה בדיוק נראה סרט אמריקאי מרגש, חינוכי ומתוק כשעושים אותו כמו שצריך.  "סיפור רפאים" - אני עוד לא מספיק סינפילית כדי להתרגש מ12 דקות של אכילת פאי, אבל זה סרט נורא יפה ואחראי לאחד (כמה?) מהרגעים הכי עצובים שראיתי בסרט. "נרודה" - יפה לאללה. נדחק מהרשימה ברגע האחרון.

15. "על גוף ונפש"

בעיקר בזכות: אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שראיתי בסרט אי פעם הסרט ההונגרי הזה הצטרף לרשימה אחרון כי הוא יצא ממש לפני שנייה וחצי, אבל היה קשה להשאיר אותו בחוץ. לא הכל עבד לי בסרט הזה, אבל מה שכן, עבד בענק. התאהבתי בו כבר כששמעתי את הפרמיס הבסיסי (זוג קולגות מתאהב אחרי שמתברר להם כי הם חולמים את אותו החלום כל לילה) והסרט עצמו התחיל מעניין, אבל כבש אותי לגמרי רק בחצי השני, כשהזוג צריך אשכרה להתמודד עם מה שמרחיק אותם זה מזו בחיים האמיתיים. הפרשי גילאים, ציניות, פחד, אבל גם העובדה שמריה (אלכסנדרה בורבלי המדהימה) סובלת מתסמונת אספרגר ובכלל לא מבינה את הרעיון של מיניות ומגע פיזי. התהליך שהיא עוברת כדי להיות מסוגלת לממש את התשוקה שלה הוא סיפור קולנועי נדיר וסופר מרגש. 

14. "נורמן"

בעיקר בזכות: הברומאנס הבלתי שגרתי הסרט הזה שבר לי את הלב. שוב ושוב ושוב. זה הישג אדיר לגרום לצופה לאהוב ולעודד מישהו שהאיפיון הבסיסי ביותר שלו הוא כנראה “פתטי”, בטח כשהפתטי הזה הוא בעצם עסקן שעלול, בטעות או שלא, להשפיע על פוליטיקאים ודרכם על החיים שלנו. אין הרבה סיבות לחבב את נורמן, אבל ממש קשה לא לחבב אותו, או לפחות לרחם עליו מספיק כדי לקוות שפעם אחת משהו יסתדר לו כבר. כשהדמויות סביבו מתחילות להתעבות, לקבל שכבות ורבדים ולחשוף את הפצעים של עצמן, זה כבר הופך לסרט הרבה יותר רגשי מהדרמה הקומית הפוליטית הממוצעת. ליאור אשכנזי ממש מעולה ומבלבל בתפקידו כהכלאה של ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, אבל השוס פה זה ריצ’ארד גיר שנבלע לתוך התפקיד עד ששוכחים שמדובר בשחקן.  

12. "שומרי הגלקסיה 2" + "ת'ור ראגנרוק"

בעיקר בזכות: כיף עם נשמה מארוול היו בדיוק מה שרציתי ב-2017, עם שלושה סרטים שהיה לי כיף לראות ולא התפדחתי להמליץ עליהם לחברים. החביב עליי מביניהם הפרק השני של “שומרי הגלקסיה”, אבל בפער לא גדול. שני הסרטים האלה לא כל כך דומים, מעבר לעובדה ששניהם של מארוול בלי תוספת ההיסטריה שמאפיינת את הקהל (והסרטים עצמם, במידה מסוימת) ה”חשובים” יותר של המותג. מה שכן יש להם במשותף זה 1. במאים שהצליחו לשמור על חותם אישי גם בעבודה מול תאגיד מפלצתי ו-2. תכסיס הטעייה - הם נראים כמו סרטי אקשן פשוטים ומטופשים, אבל מסתירים מתחת דברים יותר מעניינים ונוגעים. הראשון מתעסק המון בהורות ובמשפחה בעייתיות, אפילו מתעללות. השני מדבר על האלימות שבקפטיליזם וגם על פוסט קולניאליזם. חלק מהזמן זה מוסתר יותר מדי עמוק, אבל זה לגמרי שם, והופך את הצפייה בהם מסתם כיף למשהו קצת יותר גדול.

11. "וונדר וומן"

בעיקר בזכות: הגיבורה שלא ידעתי שמעניינת אותי וונדר וומן לא כל כך עניינה אותי לפני הליהוק של גל גדות. לא ראיתי אף סדרה מצוירת בכיכובה בילדות והיא לא הופיעה בסרטי קולנוע בגל הקומיקס של שנות התבגרותי. רק כשהתייבשתי באולם וחיכיתי שהסרט יתחיל כבר הרשיתי לעצמי קצת להתרגש מזה שתכף אצפה סרט על גיבורת על חזקה ומגניבה, עם מבטא מזרח-תיכוני. זאת ועוד - סרט הוליוודי שהשחקנית הראשית בו צצה מולי פעם כשעבדתי בדוכן דיסקים ושאלה אם יש לנו מוזיקה לילדים. בסופו, הבנתי פתאום שדווקא כן היה חסר לי סרט ממש כזה, סרט גיבורי על הומניסטי, לא ציני, כזה שמעדיף לנסות לרגש מאשר לעשות תחרות מגניבות, או במקרה המקובל בסרטי די.סי - לבדוק כמה רציני ומדכא סרטים על אנשים שרוצים להציל את העולם יכול להיות. “וונדר וומן” הוא סרט בלתי מושלם אבל מחמם לב, עם שחקנים שכיף לראות ודיאלוגים שכיף לשמוע, אקשן מגניב וסצנות זכירות וייחודיות. יותר מכל, יש בו גיבורה מעולה מהסוג שכמעט לא עושים יותר - אמיצה, אוהבת אדם ואלטרואיסטית, כזו שמעדיפה להדוף כדורים מלהרהר בקיום ובמשמעות הסמלית של המעשים שלה. 

10. "קוקו"

בעיקר בזכות: המופע של שיא הרגש בדירוג הבלתי עקבי ובלתי מסודר של סרטי פיקסאר בראש שלי, “קוקו” לא ממוקם בטופ 5. עם זאת, כשיש רק שני סרטים בכל תולדות האולפן שבאמת לא עושים לי את זה, גם המקום השלישי-לפני-אחרון מוצלח הרבה יותר מסרט ממוצע של אולפן אחר (ולא שם “קוקו” מדורג כרגע). ויזואליה מרהיבה, דמויות מקסימות, רגש בסיטונאות, בדיחות טובות - בול בכל המטרות. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל 10 ומטה, הייתי מפחדת ממנו. זה אולי אחד הסרטים הכי צבעוניים בתולדות פיקסאר, ורגעים מסוימים בו מרגישים כאילו כוונו ישירות לגילאי 5-6, אבל הוא בכל זאת מתרחש בעולם הבא, ובכל זאת מזכיר לנו את מה שאנחנו חייבים להדחיק כדי לתפקד. קראתי לא מזמן שאמא של דיסני מתה בגלל תקלה בבית שדיסני עצמו קנה להורים שלו במתנה, מה שעשוי להסביר את האמהות המתות בסרטי דיסני הראשונים. אולי אחד ההורים של ג’ון לאסטר מת מאלצהיימר, והעיסוק המתמשך של פיקסאר בזיכרון, בצורך לזכור ובהכרח לשכוח את מי ומה שאיבדנו, הוא פשוט הדרך שלו להתמודד?

9. "תברח"

בעיקר בזכות: השילוב בין קלילות לבעתה אם צריך לתאר את “תברח” במילה אחת, המילה הכי מתאימה בעיניי היא Charming. מקסים כמו בחור מצחיק במסיבה, לא כמו סרט של דיסני. עם הנושא הנפיץ והבאזז המשוגע, ממש קל לפתח אנטגוניזם לסרט הזה עוד לפני שהוא מתחיל. אבל כשהוא מתחיל קשה לא להיות בעדו - מה לעשות, ממש כיף איתו. כל השחקנים בו טובים וכל דמות יכולה הייתה להיות כוכבת של סרט, הדיאלוגים אדירים והעשייה הקולנועית מתאימה בול לסיפור המאוד מסוים הזה. אפשר לדסקס לעומק על האמירה, המסרים, ההשפעה החברתית וכל אלה, אבל ההישג הגדול כאן מבחינתי הוא היכולת לשלב את כל זה עם מתח, הומור, אנרגיה וכיף, הדברים האלה שאנשים באים לסרטים בשבילם. כבר שמעתי תלונות מכמה אנשים שלקראת הסוף הסרט נהיה “הזוי מדי” בשבילם (יענו, ציפינו לדרמה קומית וקיבלנו, כפי שהסרט הבטיח מהרגע הראשון, משהו בין מותחן לאימה), אבל בשבילי (כמי שמעדיפה את האימה שלה מהולה היטב בז’אנר אחר) זה היה בדיוק השילוב הנכון. 

8. "סיפורי מאירוביץ'"

בעיקר בזכות: קאסט מהחלומות  הסרטים של נואה באומבך תמיד מרגישים לי כאילו לא קורה בהם שום דבר. זה לא נכון, בטח לא בסרט המסוים הזה, שתופס את כל הדמויות שלו בנקודה משמעותית בחייהן ומאלץ אותן להתמודד עם האישיוז שלהן עם עצמן ועם המשפחה שלהן. כשאני אומרת שבסרט קורה “שום דבר”, אני בעצם אומרת - בסרטים האלה אין מסע, אירוע רב חשיבות או משימה שצריך להשלים. הכוח של באומבך בכותב טמון בהיקף הסיפורים ובאינטימיות שהוא יוצר בין הדמויות שלו לצופה. גם כאן, אנחנו נכנסים לנעליהם של שני אחים ואחות למחצה שחולקים אבא מחורבן מאוד ונבדלים בסוג הדפיקויות שהקשר איתו השאיר בהם. באומבך כותב סיפור משפחתי שהוא בעצם אסופה של רגעים מצחיקים ועצובים, מביכים ומרגשים. ההתרחשויות משנות את הגיבורים שלנו, אבל בסוף הסרט הם יישארו, פחות או יותר, אותו הדבר. אם לצטט את אליזבת מארוול, המנצחת האמיתית בקאסט הענקים הזה - "אני יכולה לשבור את כל המכוניות בחניון ולשרוף את בית החולים, אבל זה לא יבטל את הדפיקות שלי”. 

7. "לא פה, לא שם"

בעיקר בזכות: השותפות שאף פעם לא היו לי כשיצאנו מהסרט (צפייה שנייה בשבילי, ראשונה בשבילו), בן הזוג שלי אמר שפתאום הוא מבין מה הפריע לי ולנשים אחרות בכל כך הרבה סצנות אונס. אז כן, יש בסרט הזה סצנת אונס כואבת לצפייה, בלתי מעוצבת, כזו שלא מבוימת ומצולמת כמו סצנת מין וגם לא מתענגת על הכאב של האישה. זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא ש”לא פה לא שם” מראה את הדברים הקשים והאיומים, אבל מאזן כל כך יפה עם מה שדווקא שווה לחיות בשבילו. יש מליון סרטים על כמה קשה להיות אישה ��לא תמיד הסרטים האלה מתעכבים גם על הדרכים שבהן אנחנו יכולות לעזור זו לזו ולעצמנו, להילחם בחזרה. ועדיין, אין פה נאיביות - הסרט לא מתיימר לפתור את המצב או אפילו לשים עליו איזה פלסטר בשביל התחושה הטובה. 

6. "בפינה זו של העולם"

בעיקר בזכות: הפרק החסר בשיעור היסטוריה סרטו זוכה הפרסים של סונאו קטאבוצ'י הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני, כי סרטי אנימה מגיעים לארץ רק אם מיאזאקי ביים או הפיק אותם. זה לא סרט לסינמה סיטי חלילה, אבל לסרט כל כך מיוחד בהחלט מגיע איזה סיבוב פסטיבלים. סוזו, נערה מגושמת ויצירתית, עוזבת את בית הוריה כדי להתחתן ועוברת לגור עם משפחת בעלה הטרי. סוזו לא לגמרי יודעת איך להיות “רעייה”, היא גם עדיין לא בטוחה עם איזה מין אדם היא התחתנה, בכלל היה לה מישהו אחר בראש, לפחות בבית החדש יש נוף יפה ואחיינית חמודה. הקאץ’ - השנה היא 1944 וכל משפחתה של סוזו גרה בהירושימה. הסרט הזה הוא שילוב בלתי אפשרי בין טרגדיות איומות, פחד מוות ורגעיים קומיים משונים, ויש לו דרך אחרת, יחידה במינה, לתאר את החיים בצל מלחמה, את הניסיון להמשיך לחיות כרגיל כשגם בנורמליות כבר לא נשאר שום דבר נורמלי.

5. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"

בעיקר בזכות: התזכורת איך ילדה בת 10 מגיבה לדברים ריאן ג’ונסון לא איכזב אותי אפילו קצת - זה היה הכי כיף שהיה לי בקולנוע כבר המון זמן, וסרט “מלחמת הכוכבים” שהכי אהבתי מאז “האימפריה מכה שנית”. אהבתי את זה שכל דמות הפכה בסרט הזה להיות יותר בן אדם ופחות רעיון, אהבתי את הדמויות החדשות, אהבתי את איך שהכל נראה ונשמע, את הכיוונים שהעלילה פנתה בהם, את החיבור לסוגיות חברתיות (אתם יכולים להמשיך להתייחס לסדרה כאל מעשייה שייקספירית בחלל, אבל זו עדיין תנועת מחתרת, לא משחקי הכס), אפילו את הקטע הביזארי והידוע לשמצה עם גנרלית כזו או אחרת. מי שלא טוב לו יום טוב לו.

4. "נשות המאה העשרים"

בעיקר בזכות: סיפור ההתבגרות היפה של השנה הסרט האנדרייטד של השנה פשוט יצא שנה מוקדם מדי. עכשיו, כשכולם מדברים על גבריות רעילה ושואלים את עצמם איך לחנך ילדים לכבד אחרים ובפרט אחרות, הוא היה יכול לקבל את תשומת הלב הראויה לו. הדרמה הקומית הזו מתרחשת בסוף שנות השבעים וזה כיף גדול (מוזיקה! עיצוב תקופתי! תספורות מצוינות!) אבל השאלות שהוא מעלה על חינוך ופמיניזם עדיין רלוונטיות לאללה. קל לראות שהסיפור מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי-תסריטאי - הנער המתבגר שבמרכזו מקסים וטמבל ממש כמו ההוא שישב שולחן מאחורייך בבית ספר, והאהבה העצומה שיש לו לדמות האם וגם לחונכות הצעירות יותר של אותו נער - אנט בנינט, גרטה גרוויג ואל פאנינג - שובה את הלב ומדבקת. אם יש סרט אחד שאני מצטערת שלא ראיתי השנה שוב - זה האחד הזה.

3. "בייבי דרייבר"

בעיקר בזכות: המוזיקה, העריכה ומה שביניהן אין לי משהו מאוד מקורי או משכנע לומר - אדגר רייט עושה בדיוק את הסרטים שאני רוצה לראות. זה הישג די מרשים מבחינתי, כי הסרט הזה שונה למדי מסרטים קודמים שלו ועדיין התאהבתי מכף רגל ועד ראש. אני מעריצה את הדיוק של רייט, שמתעכב גם על הפרטים הכי קטנים וייתכן שגרם לעורך שלו לרצות להתאבד עם עריכה מדויקת לקצב של הפסקול ברמת השנייה. חוץ מזה, הוא הפך שני שחקנים שתחושותיי כלפיהם נעו בין “למה הם בוחרים כאלה סרטים מאעפנים” ל”וואי למי אכפת” והפך אותם, לפחות למשך שעתיים, לאנשים האהובים עליי בעולם.  

2. "פטרסון"

בעיקר בזכות: הנשמה היתרה

זה אמנם לא סרט על קטר קטן אלא על נהג אוטובוס גבוה מאוד, אבל The Little Film That Could זה שם מאוד ראוי בשבילו. אדם דרייבר כל כך טוב כאן שאפשר היה להאמין שהוא משחק את עצמו, עד שנזכרים שהוא ככה בכל התפקידים שלו, ושבעצם מדובר באחד השחקנים הכי טובים בעולם כרגע. ג’ים ג’רמוש כל כך טוב כאן שאפשר כמעט לשכוח שרוב האנשים לא מתייחסים ליצירה האחרונה שלו כאל סרט לגיטימי. זה הרי סרט על אדם שאין לו מטרת על או שאיפה גדולה, סתם בחור פשוט שרוצה לחיות בנוחות עם האישה שהוא אוהב, להקשיב לנוסעים משוחחים ביניהם, לכתוב קצת, לשתות משהו וללכת לישון. אין תוכנית, אין תוכנית. חיים, נקודה. למה זה מצליח? שוב, ג’ים ג’רמוש מצליח בדיוק במקומות שכמעט כל במאי אחר היה עולה על העצבים. 

1. “אוקג’ה”

בעיקר בזכות: אוקג’ה רבאק, אני קלישאה מילניאלית. סרט השנה שלי עשה בלאגנים בפסטיבל קאן, הופץ רק בנטפליקס, מספר על ילדה וחיית המחמד שלה שלא קיימת במציאות, חצי מהדמויות נראות כאילו הוציאו אותן הרגע מחוברת קומיקס ויש גם חבורה של טבעונים לוחמניים שעושים קעקוע בשביל להתנצל אחד בשני השני. אבל מה לעשות, לבונג ג’ון-הו יש ראש מדהים, מי אני שאתלונן? “אוקג’ה” היה בשבילי כמו רכבת שדים, שמרימה ומפילה ומטלטלת ומשחקת בי כמו בבובת סמרטוטים חסרת משקל, אבל לפחות עושה באדיבות ובחוכמה, לא בשביל לגרום לי להקיא. לא שאין בסרט הזה סיבות להקיא, או לבכות, או לרצות למות, מזל שיש בו גם סצנות כל כך מקסימות שאין מקום להחזיק הכל. עדיף קלישאה מחסרת לב, לא?

#אוקג'ה #סיכום 2017 #פטרסון #מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי #סיכום שנה #נשות המאה העשרים #ליגת הצדק #וונדר וומן #תברח