#חיפושית | Explore Tumblr Posts and Blogs

miraculousladybugisrael · 1 year

Text

קצת על סיפור הרקע: במקור בסדרה, פליקס לא יכול היה להסיר את הטבעת או להפסיק להיות החתול השחור אלא אם כן החיפושית תנשק אותו. בנוסף לכך, כשהוא לא החתול השחור, הוא קולל במזל רע.

הכותבת לא רצתה להשתמש בשמות חיבה מהסדרה בין אדריאן\החתול השחור לחיפושית (כמו חיפושיתוש, חיפושית שלי, חתלתול וכו') בגלל שהיא הרגישה שהם אישיים ומיוחדים , אז היא המציאה חדשים בשביל פליקס\החתול השחור ולחיפושית.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהבת בך, פליקס."

פליקס בהה במרינט במשך כמה שניות ולאחר מכן צחקק. לא היה לו זמן לזה היום; הוא תכנן להתוודות בעצמו לחיפושית הלילה והוא לא רצה ששום דבר יפריע לו או ינסה להסיח את דעתו היום. ההתוודות של מרינט כלפי רגשותיה לפליקס היה אחד מבין כל הרבים שהוא היה צריך להסתדר איתם; תקראו לזה קללה שהוטלה עליו, למרות שהפעם זה לא קרה בגלל הקסם שהטבעת שלו גרמה.

"את לא אוהבת אותי, מרינט," הוא גיחך. "את אוהבת את מה שאני מייצג. פרסום, כסף, אופנה. את חושבת שאת יכולה לטעום קצת מכל אלה בזכותי." הוא הסתכל הצידה והוסיף, "את בדיוק כמו כולם."

מרינט פלטה, "ז-זה לא נכון! אני מחבבת אותך בזכות מי שאתה, לא בגלל שאתה ממשפחת אגרסט!"

"הו באמת?" הוא השיב בציניות. "איך בדיוק? את אפילו לא מכירה אותי," הוא פלט את מילותיו בזלזול.

אוספת נחישות כמה שהייתה יכולה, מרינט התווכחה, "אבל אני כן! שמתי לב לדברים שאתה מנסה להסתיר מאחרים. אתה תמיד שמור ורציני מבחוץ, אבל אני יודעת שמבפנים אתה אדם מאוד חמים ואוהב." היא הוסיפה בלחש, "אני יודעת שאתה מתנהג ככה בגלל שאתה מפחד שתהיה פגיע ושגם אחרים ייפגעו, בדיוק כמו שנפגעת בעבר."

פליקס נעץ בה מבט מלמעלה. "אז את למדת עליי? אני לא אוהב שאחרים בוחנים אותי, מרינט."

"לא, זה לא--! אני לא--!" היא גמגמה, נלחצת מבפנים, נלחמת ברצון לברוח או להסתתר, כל דבר בכדי לברוח מהמבט השופט שלו. "אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט או לעצבן אותך! פשוט רציתי להבין אותך ולהבין--" "להבין מה?" הוא קטע אותה. "איך להרשים אותי? איך לדבר או מה ללבוש בשביל לגרום לי לשים לב אלייך? אי פעם בילית זמן בשביל באמת להכיר אותי?"

מרינט נרתעה והתכווצה בתוך עצמה, העוקץ של המילים שלו חדר לליבה. "זה לא זה! אתה אומר שאני לא מכירה אותך בכלל, אבל מעולם לא הסכמת לקבל את ההזמנות שנתתי לך שנלך לעשות משהו, או אפילו לדייטים! איך אני אמורה להכיר אותך יותר טוב אם אתה לא נותן לי הזדמנות?"

"אולי אני לא רוצה לתת לך הזדמנות. אי פעם חשבת שאולי אני רוצה להיות לבד?" הוא שילב את זרועותיו ואמר את המילים האחרונות, "תפסיקי לעקוב אחריי, מרינט. אני לא יכול לסבול סטוקרים."

מרינט לא האמינה. קראו לה סטוקרית. הבטן שלה התפתלה ופתאום הרגישה צורך להקיא. עם קולה, אחיד ככל שיכלה, אמרה בשקט כמעט בלחישה, "ב-בסדר. איך שאתה רוצה. אני לא אטריד אותך יותר, אני מבטיחה." היא הסתובבה ממנו, מקווה שתצליח לגרום לרגליה להתחיל לצעוד משם למרות הרגשת הסחרחורת שפתאום נפלה עליה. "תשמור על עצמך, פליקס. להתראות."

פליקס נאנח בכבדות ברגע שהיא התרחקה משם. הוא יכול היה להישבע שהוא שמה יבבה, אבל זה בטח היה רק בדמיון שלו.

שעות לאחר מכן, אחרי שהתחיל להחשיך, פליקס רץ מעל גגות העיר פריז בתור החתול השחור, קצת להתאמן לפני שהיה צריך ללכת לסיור שיהיה לו עם החיפושית ואם הוא היה לגמרי כן עם עצמו, גם להתרחק מהאחוזה המשעממת של אביו. הוא עצר על גג מאפייה שהייתה ליד בית הספר, נהנה ומתענג על ריחות המאכלים שמעולם לא הצליח לטעום, כשהוא שמע את מרינט מדברת בטלפון כשהיא מיבבת. זה היה מוזר. למה היא בוכה בשעה הזאת?

"לא... אני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר בסופו של דבר." היא נאנחה. "הרבה זמן." היא עצרה, מקשיבה למי שהיה בצד השני של הטלפון. "לא... לא, בבקשה אל תדברי על זה איתו. הוא הבהיר את זה שהוא לא רוצה שום דבר ממני ואני אכבד את זה."

החתול השחור הבין לרגע מה קרה. היא דיברה על פליקס, עליו ועל ההתוודות שלה ממוקדם יותר.

מרינט נאנחה והמשיכה כשדמעות בעיניה, "אולי הוא צודק. אולי אני באמת לא מכירה אותו בכלל. אולי פשוט השליתי את עצמי כל הזמן הזה בגלל שחשבתי שהבנתי אותו אפילו רק קצת. הו, איך הייתי יכולה להרוס את זה כל כך? בחיים לא הייתי צריכה להתוודות! ...לפחות אני יודעת מה הוא באמת חושב עליי עכשיו. בחיים לא ראיתי אותו מסתכל עליי ככה, כאילו שאני חלאה, כאילו שאני-" היא נחנקה מהיבבות של עצמה. "כאילו הייתי הדבר הכי גרוע שקרה לו בחיים! כאילו שהוא שונא אותי!"

ליבו של החתול נשמט והוא הרגיש כאילו הוא עצמו נפל אל תוך אמבטיה של מים קפואים. המילים שלו באמת השפיעו עליה עד כדי כך? הוא לא באמת שנא את מרינט. היא הייתה אדם נחמד ולבבי, היא תמיד עזרה לאחרים והייתה כל כך שמחה, אם קצת מפוזרת ומאחרת תמיד. עדיין, אשמה ישבה על ליבו באי נוחות והוא הרגיש מעט מסוחרר, ידיו מעט לחות ודביקות מתחת לתלבושת שלו. חלק ממנו רצה לעזוב כדי שלא יוכל לשמוע את ההמשך של השיחה, אבל חלק יותר עמוק שלו ידע שהוא היה ראוי לעינוי של לשמוע עד כמה הוא פגע בה.

הייתה עצירה נוספת בה מרינט המשיכה לייבב. "לא... אני מוותרת עליו. אולי אפילו אוותר על אהבה בכללי. סוג כזה של כאב לא שווה את זה." היא השתתקה לכמה שניות ואז ענתה, "כן, את צודקת. תודה שבדקת מה שלומי, אליה. את הכי טובה... כן, אני אהיה בקשר... בטח... גם אני אוהבת אותך. ביי."

נדהם, החתול השחור עדיין לא יכול היה לגרום לעצמו לעזוב את המרפסת. כששמע בחטוף (בסדר, כשהאזין בסתר) לשיחה הזאת, גרם לו לרעוד עד שד עצמותיו. מרינט הייתה כנה איתו מקודם. ההתוודות שלה הייתה אמיתית, מהלב. ולא רק שהיה לה אכפת ממנו, אלא היא גם הייתה יכולה לראות מבעד להתנהגות האנטי-חברית שלו שהשתמש בה בתור מגן מהעולם מאז שהיה ילד. עד כמה שיכול היה לזכור, הוא וויתר על לנסות להיות מובן, ומרינט הייתה היחידה שהצליחה לראות את כל הניסיונות שלו.

נחנק על בליעה לא נוחה בגרונו, הוא נענע את ראשו ונעמד. הוא היה צריך להרגיע את הלחצים שלו לפני שהיה נפגש עם החיפושית כדי להצליח לשכנע את עצמו שהפעולות שלו היו לגמרי מוצדקות. הוא לא יכול היה לעצור את הדרך בה הרגיש. הוא לא חיבב את מרינט כמו שהיא כנראה חיבבה אותו. אולי הוא היה צריך להיות יותר אדיב כשדחה אותה, אבל זה לא מי שהוא היה. פליקס לא היה אדם נחמד כמוה. ומרינט התאוששה די מהר. היא הייתה מתגברת על זה. היא הייתה סולחת לו. ובסופו של דבר היא תמצא את האדם שתאהב ושיתאים לה. זה מעולם לא היה נועד להיות.

הוא התעלם מהבור הענק והריק שהיה בבטנו ועם מחשבותיו בראשו, הוא עף משם אל תוך הלילה, התמזג עם החושך, לשם הוא שייך.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהב בך, חיפושית."

החיפושית פתחה את עיניה, בוהה קודם בחתול השחור ולאחר מכן בוורד האדום שהוא החזיק. היא הרגישה דקירות בעורפה, מפחדת משיחה שקיוותה שהיא מעולם לא תצטרך לעשות שוב, או לפחות לא באותו היום.

היא צבטה את אפה ונאנחה בעצב. החתול השחור שוב קיים את ההתוודות התיאטרלית שלו בדיוק כמו בכל שבוע, והפעם לא היה שינוי. היא פשוט לא הייתה מוכנה לזה שוב הלילה.

"חתול, תוכל להפסיק עם הקשקושים היום? אין לי מצב רוח. למען האמת, כמעט לא הגעתי לסיור הלילה." במבט השואל שהיה על פניו, היא הסבירה, "מוקדם יותר היום נדחיתי על ידי הבחור שאני מחבבת ו... הוא לא דחה אותי בעדינות." היא הסתובבה ממנו, מנסה מאוד לאזן את הנשימות שלה ולמצמץ דמעות שזלגו מעיניה פעם נוספת.

החתול לקח צעד קדימה והסתכל על ידה, מצהיר בדרמטיות, "מי יכול היה להיות כל כך נורא כלפייך, מלכתי? הוא בטח חייב להיות עיוור או אידיוט גמור בשביל לדחות בחורה כל כך מיוחדת כמוך."

היא לעגה לו. "הוא בהחלט לא חשב שאני כל כך מיוחדת."

שפתיו של החתול התמתחו לחיוך הצ'שייר המוכר שלו והגיב, "אז זה טוב שאני נמצא כאן, אשיר על השלמות שלך בכל צרפת ואתן לכולם לדעת עד כמה אני מעריץ אותך."

החיפושית נאנחה, מרחיקה את ידה, קולה רועד כשהיא הפסיקה אותו, "חתול, אל. אל תעשה לי את זה. לא היום. לא אחרי מה שקרה לי היום. אתה לא יכול להתחשב ברגשות שלי ולהפסיק להיות שאפתני מדי בנוגע לרגשות שלך?" אחרי עצירה ארוכה היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, "אתה לא אוהב אותי, חתול. אתה... 'אתה אוהב את מה שאני מייצגת.'"

עיניו של החתול נפתחו לרווחה, הרגשה חזקה של דז'ה וו הופיעה וזה היה יותר מדי בכדי להיות סתם צירוף מקרים.

זה לא יכול להיות... לא, אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אין סיכוי שהגורל יהיה כל כך נורא.

דוחק את המחשבה החודרנית הזאת הצידה, הוא התווכח, "אבל חיפושית, אני כן אוהב אותך! אהבתי אותך מהרגע בו נפגשנו לראשונה!"

החיפושית נתנה לגיחוך קטן להישמט מפיה. "חתול. שנינו יודעים שזה שקר." כמה שניות חלפו והיא הצהירה באופן בוטה, "אני יודעת על הקללה שלך."

פיו של החתול נפתח לרווחה ברגע ששמע על הגילוי שלה, מרגיש משהו דומה לצליפת שוט. היא יודעת, הוא חשב. אבל איך?

"אתה פשוט רצית להשתמש בי. רצית מאז ומתמיד." החיפושית הכריזה בכעס. "טוב, אני לא קונה את זה! אלה שקרים, כל דבר שיוצא לך מהפה הוא שקר! מעולם לא היית כן איתי במערכת היחסים שלנו." היא הסתכלה עליו ודמעות החלו לזלוג." לא אכפת לך ממני בכלל," היא סערה.

מהר מאוד הוא איבד שליטה על השיחה שלהם. נואש, החתול אמר, "את יודעת שזה לא נכון! כן אכפת לי ממך!"

"הו, בבקשה," היא התנגדה במרירות בזמן שדמעותיה זלגו. "אכפת לך רק מעצמך. כל מה שאי פעם רצית ממני היה נשיקה בשביל לבטל את הקללה מהמופלא שלך ואז היית זורק אותי כשלא היית צריך אותי יותר. אם רק היית מבקש ממני, הייתי מבינה, אתה לא חושב שאני ראויה לפחות לזה?" היא עצמה את עיניה בחוזקה, גופה רעד.

החתול הרגיש רעד בגופו והוא הרגיש כאילו עוד שנייה עמד ליפול. למרות שהחיפושית צדקה בהשערה שלה שמערכת היחסים שלהם לא התחילה מרצונות טהורים, הוא באמת התאהב בה עמוקות והאהבה שלו כלפיה הייתה בלתי הפיכה. היא באמת, בכל ליבה חשבה שלא אכפת לו ממנה אחרי כל הזמן הזה?

"חיפושית, את חייבת להאמין לי, זה לא מהשאת חושבת!" הוא התעקש. "את האהבה של החיים שלי! את כל מה שאני צריך בחיים!"

החיפושית התנגדה בחריפות, "אבל מה איתי, חתול? מה לגבי מה שאני צריכה?"

החתול השיב במהרה, "אתן לך את כל מה שתבקשי! כל מה שתרצי יהיה שלך."

חסרת כוח היא השיבה, "אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה יותר." היא גמגמה, "אולי פליקס צדק. אולי אף אחד מאיתנו לא מכיר את השני."

החתול השחור הפך חיוור. לא יכול להיות שזה קורה. כל הזמן הזה, ממש מולו. הנערה שהייתה רחמנית, מתחשבת, מחוכמת, והאדם הכי חשוב בחיים שלו. והוא היה יותר מדי עיוור, הנשמה שלו הייתה מרה מדי בכדי לשים לב אליה. כשחשב על זה עכשיו, לא היה באמת שוני בדרך בה שתיהן התנהגו, אמיצה וגלויה בדיוק כמו החיפושית. אבל לא היה אפשר להגיד אותו הדבר עליו. האישיות החופשייה והתיאטרלית שלו בתור החתול השחור הייתה ההפך הגמור ממה שפליקס היה מתחת למסכה. אין שום דרך שהיא הייתה מגלה שהם אותו אחד. לו, לעומת זאת, לא היה תירוץ. זה היה צריך להיות שקוף. אבל החיפושית צדקה. הוא היה אנוכי. והוא לא היה כנה. לא רק זה, אבל חוסר האכפתיות, היחס הנוראי שלו כלפי מרינט הרס כל סיכוי שהיה לו איתה. היא באמת הייתה מיוחדת כל כך והוא היה פשוט...

אני פשוט אידיוט, הוא הבין.

הכאב נחרט על פניה, היה אפשר לראות את עיניה האדומות והנפוחות למרות שלבשה מסכה, שום דבר מזה לא שייך לשם. היא לא ראויה למשהו אחר מלבד שמחה אבל היא סבלה. בגללו.

הוא לקח נשימה ברגע שהזיכרונות של מקרים שמילים פוגעות היו מופנות אליו עברו בראשו, זיכרונות שלו בתור ילד שהתחבא בארון, מייבב, מקווה נואשות לקבל אפילו כמות קטנה של אהבה ושל חום. עד שבסופו של דבר, שנים רבות עברו ואחרי אלפי שברונות לב ואכזבות, הוא סוף סוף עיבד והתרגל אליהם. ובזמן שההגנה הזאת עזרה לו לשמור על הלב שלו, זה גרם לו להיות חסר אכפתיות ואדיש כלפי אחרים. זה קרה רק לאחרונה בעקבות נדיבות וההשפעה של החיפושית, שפליקס לאט לאט התחיל ללמוד איך להרגיש שוב (אם כי צריך להודות שהוא עדיין לא היה כל כך טוב בזה, כמו שהמצב הנוכחי יכול להעיד עליו).

החיפושית יבבה ולפתע עצרה, כאילו בזה הרגע חלפה מחשבה בראשה. היא הניחה בצד את כל מה שהרגישה, נחישות מילאה את פניה והיא לקחה כמה צעדים קדימה לעבר החתול השחור עד שכמעט נגעו אחד בשנייה. היא הניחה את ��דה על חזהו והסתכלה עליו, עיניה עדיין נראות חלולות וחסרות תקווה. ידה האחרת זזה לסנטר שלו, עוצמת את עיניה בזמן שסגרה את המרחק שנשאר ביניהם.

ברגע שהיא התקרבה אליו, החתול נלחץ. "מ-מה את עושה?!"

"נותנת לך את מה שאתה רוצה," היא אמרה, מכווצת את שפתיה.

הוא משך את ראשו אחורה והיא פתחה את עיניה, חושפת עכשיו מבט נסער. החתול לקח כמה צעדים אחורה, מקווה שיתרחק ממנה מעט, אבל היא צעדה קדימה איתו, לא עוזבת אותו, עד שהוא נתקע בקיר ולא היה לו לאן ללכת. היא הדביקה אותו לקיר בחוזקה, משתמשת בשתי ידיה, מחזיקה אותו מספיק חזק בכדי שתוכל לנשק אותו.

"ח-חיפושית, חכי!" הוא גמגם. "אל תעשי את זה! את לא יכולה!"

כועסת, היא בכתה, "אתה לא רוצה להיות חופשי מהעול של להיות החתול השחור? לעולם לא תצטרך לראות אותי יותר. זה מה שאתה רוצה, לא? את החופש שלך?" היא פלטה. "נשיקה אחת ותוכל להיפטר מכל זה, ואז נוכל להפסיק את המשחק הזה. אתה לא אוהב אותי ואולי לעולם לא אהיה נאהבת כמו שאני רוצה להיות, אבל אני יכולה לשחרר אותך מהקללה הזאת. וממני."

ברגע הזה הוא עשה משהו שהוא לא חשב שיעשה מעולם: הוא דחף אותה הצידה. הוא לא יכול היה לקבל את הנשיקה שלה. לא ככה. זו לא הייתה היא כרגע. היא הייתה פגועה, מתפרצת ומבקשת עזרה באותו הזמן. לא ככה הוא רצה לסיים את עבודתו בתור החתול השחור. זה לא יכול להסתיים ככה.

"חיפושית, תקשיבי לי!" הוא התחנן, מחזיק אותה בכתפיה. "אני לא רוצה את זה ואני יודע שגם את לא רוצה את זה! אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה! את יותר מדי חשובה לי בשביל שאתן לך לעשות את זה!"

היא התפתלה באחיזתו. "אני לא מאמינה לך!!" היא צעקה, בקושי מצליחה לראות אותו מבעד לעיניה הדומעות.

לא מאפשר לה ללכת, החתול הגיב בשקט, "אני לא מאשים אותך. אני באמת לא מאשים אותך. אני לא הייתי שותף טוב; אני רימיתי אותך והייתי חסר רגישות כלפייך, ואני בטוח שמישהו אחר יכול היה לעשות את העבודה בתור החתול השחור הרבה יותר טוב ממני. אולי זה לא יפתיע אותך שאני לא כזה בן אדם טוב בחיים האמיתיים. למען האמת, אני ממש ממש נורא." הוא גיחך בחוסר הנאה.

החיפושית הפסיקה להתפתל והסתכלה עליו בבלבול.

החתול המשיך, "אבל אני מאמין שאנחנו ביחד מסיבה כלשהי ואני לא רוצה לוותר. אני אשמח להישאר איתך ולהמשיך להילחם לצידך. אני רוצה להגן עלייך, להרוס כל דבר שיעז לנסות לפגוע בך... אבל אם הדבר הזה הוא אני, אז..." הוא עצם את עיניו בחוזקה. "אם את באמת לא רוצה אותי כאן, אז אני יכול לעזוב. אני יכול לעזוב אותך ואני מבטיח שלא אטריד אותך יותר." הוא הסתכל עליה, מתחנן, עיניו נוצצות. "אבל אם תתני לי להישאר לצידך, אם תסבלי אותי, אז אשאר איתך לנצח. אני מבטיח."

במשך הנאום המהיר שלו, החיפושית בהתה בו, עיניה פתוחות לרווחה בחוסר אמון, אבל ברגע שהוא סיים, היא נשברה.

נכנס להלם ובהייה, חיפושית מבועתת ומלאת חרטה בכתה מולו, "חתול... הו חתול, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת!" היא יבבה, אפילו לא מנסה לגרום לו לעצב. החתול בזהירות משך אותה קרוב אליו, עוטף אותה בזרועותיו. היא רעדה ויבבות כבדות וכואבות סחטו את גופה. הוא אחז אותה, הרגיע אותה, לחש לה, ליטף את ראשה בעדינות, נזהר שציפורניו לא יפגעו בשיערה הרך. הם נשארו ככה במשך הרבה זמן, נצמדים זה לזו כמו חבל הצלה.

שעה לאחר מכן, החיפושית והחתול השחור ישבו על גג זה לצד זו, רגליהם ומתניהם נוגעים. זרוע אחת של החתול עטפה בעדינות את כתפיה והאגודל ליטפה את אחת מזרועותיה, בזמן שהחיפושית הניחה את ראשה על חזהו, מחפשת נוחות. השניים ישבו בדממה נחמדה; הבכי של החיפושית הפסיק לבסוף והיא הייתה מותשת. נשימותיה הואטו והחתול תהה אם היא נרדמה. הוא קיווה בלהט שהרגע הזה ייקח נצח, אבל היו להם לימודים ביום למחרת ולפליקס הייתה התנצלות ארוכה מאוד שהוא היה צריך להתכונן אליה, אז זה היה הזמן להיפרד.

החתול דחף מעט את כתפה של החיפושית והיא התנערה קלות. "את ערה, פחזנית?"

"המממ..." היא נאנחה והתרפקה עליו. "בקושי."

הוא צחקק ומחץ אותה בעדינות. "אני ממש מתחרט על שאני צריך להפריע לך, אבל לצערי הגיע הזמן שניפרד הלילה."

החיפושית כחכחה בגרונה וכרכה את ידיה סביב מותניו בכעס מדומה, שגרם לו לצחוק.

הוא נגע באפה לרגע בשובבות. "את פשוט כל כך מתוקה, פחזנית. אבל לא נוכל לתת לך למרוד ככה. את הולכת הביתה אפילו אם אצטרך לקחת אותך לשם בעצמי." וכשאמר את זה, הוא פתאום נעמד בקפיצה, לוקח אותה בזרועותיו. התנועה הפתאומית גרמה לה לכרוך את זרועותיה סביב צווארו ולצייץ בהפתעה. הוא המשיך בכך שדגדג את צידה ביד שהחזיקה את החלק העליון של גופה.

היא התפתלה מאחיזתו וצחקקה. "בסדר, בסדר, ניצחת, אני אלך הביתה! עכשיו תוריד אותי, אידיוט!"

מצחקק, החתול הוריד אותה לרצפה, למרות שידיו נשארו על מתניה, לא מוכנות לגמרי לשחרר אותה. בדומה אליו, היא שחררה את אחיזתה בצווארו, אבל ידיה התגלשו לחזהו. הוא יכול היה להרגיש את שיערות הידיים שלו סומרות ואת פניו מתחממות, ביחד עם פרפרים שמתעופפים בטירוף בחזה, והוא הודה על שהתלבושת שלו כיסתה את רוב גופו ככה שהיא לא הייתה יכולה לראות את זה.

הוא התרכז יותר והיא אמרה בקושי, "דרך אגב... אני מצטערת שניסיתי לנשק אותך. ואני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך."

החתול ליטף את לחייה ודיבר אליה ברוך, "את לא צריכה להתנצל. לא בפניי. אני יודע שהרגשת הרוסה ממה שקרה לך מקודם. הייתי צריך להתחשב יותר ברגשות שלך, להתנהג בצורה טקטית יותר." הוא קימט את מצחו והמשיך, "הבחור השני... הוא אידיוט. הוא לא ראוי לך. הוא לעולם לא יהיה ראוי לך," הוא אמר בתקיפות. "את יותר מדי טובה בשבילו, יותר מדי טהורה, מתוקה ונדיבה. אין שום תירוץ להתנהגות שלו כלפייך והוא לא ראוי לתשומת הלב שלך, או אפילו למחילה שלך."

החיפושית הסתכלה הצידה ממנו ומשכה בכתפיה. "הוא באמת לא בן אדם רע. למען האמת, אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו. יש לו זכות לא להרגיש כלפיי אותו הדבר ולדחות אותי, אפילו אם הוא לא עשה את זה בדרך הנכונה. עכשיו אני פשוט מפחדת לדעת כמה מביך יהיה בבית הספר."

גבותיו של החתול הורמו בהלם וגרונו הרגיש יבש. איך היא יכולה להגן על פליקס אפילו עכשיו? זה היה בגלל שהיא מאוהבת בו והיא יכולה לראות דרכו את מה שהוא באמת מרגיש, או שהיא פשוט נחמדה כלפיו כמו לכל אחד אחר? בגלל שהכיר אותה, הוא חשד שמדובר באפשרות השנייה.

מהסס, הוא בלע את רוקו ולבסוף שאל, "את... את הולכת לדבר איתו על זה?"

היא נאנחה ונענעה את ראשה בשלילה. "נראה שהוא ממש לא מחבב אותי," היא השיבה. "אני לא אדבר איתו אלא אם כן אהיה חייבת, אם נצטרך לעשות ביחד עבודה או משהו."

החתול הזעיף את פניו. זה באמת סיכן את הידידות שהוא לא הבין שהייתה ביניהם.

"אני מצטער," הוא השיב מלא חרטה. "הלוואי והייתי יכול לפצות אותך."

היא חייכה חלושות, למרות שזה היה החיוך הכי עצוב שהוא אי פעם ראה על הפנים היפות שלה. הוא מעולם לא רצה לראות אותה ככה שוב. הוא הרגיש את ההגנה שתמיד הרגיש כשהיה לידה מכה בו, ומיד אחרי נזכר שהוא זה שגרם לה לכל כך הרבה כאב.

היא טפחה על זרועו. "אל תדאג, זו לא אשמתך, דובון שלי. זו לא אשמתך. לא היית יכול לדעת."

הדם של החתול התקרר, הלחץ והשנאה העצמית שהוא סחב על עצמו נבלעו במהרה בכל פעם שהוא חזר על השיחה הזאת בראשו. הוא בחיים לא היה ראוי לה; בחיים לא יהיה ראוי לאהבתה. אבל... בניגוד לזה, הוא עדיין רצה נואשות לקבל הזדמנות נוספת. הזדמנות נוספת לרדוף אחריה, לחזר אחריה כמו שצריך, להתייחס אליה כמו אל המלכה שהיא. רק עוד הזדמנות אחת להתנהג כלפיה אחרת, כמה שיוכל בשביל לפצות על מה שהרס, בכל מקרה. ואולי, רק אולי, בסופו של דבר היא תסלח לו. היה שווה לנסות. היא הייתה שווה את זה.

"אם זה משנה משהו," הוא אמר חלושות, "אני באמת מתכוון לזה. כשאני התוודיתי." הוא חיכך את עורפו והרגיש את פניו נצבעות באדום. "לא אמרתי את זה כמו שהייתי צריך. אני פשוט גרוע בזה. לשתף את הרגשות שלי ולהיות רגיש כלפיי אחרים. אני אשמח לנסות שוב מתישהו, ואשמח לעשות את זה כמו שצריך." הוא מחץ את ידיו זו בזו בלחץ. "את לא צריכה להגיד כלום, אני פשוט..." הוא הסתכל ישירות אליה ואמר בכנות, "פשוט רציתי שתדעי."

החיפושית קרנה בשמחה ולאחר מכן אחזה בלחץ באחת מהקוקיות שלה, מסמיקה וגורמת לנמשים שלה לבלוט. "הממ... אני תוהה אם זה באמת נכון. אם ככה, תודה, חתול. באמת." היא הסתובבה בעדינות ואז המשיכה, "א-אולי יום אחד, אם באמת תרגיש ככה, ואם תוכל להוכיח את זה... אולי נוכל--" היא היססה לכמה רגעים והמשיכה, "טוב... אני לא רוצה לצפות ליותר מדי. אני לא רוצה לצפות ובסוף להתאכזב. וגם אני לא רוצה להכאיב לך; אני אצטרך זמן לוותר על הבחור שאני מאוהבת בו... הרבה זמן." החתול הרגיש שהגוף שלו נחלש ברגע ששמע את המילים האלה פעם נוספת, את המילים ששמע את מרינט אומרת מהמרפסת שלה. "אני באמת אהבתי אותו מאוד." היא הסתכלה עליו והחיוך המוכר שלה הופיע על פניה. "אבל אם אתה מוכן, אז... אני מניחה שנוכל לחכות ולראות מה יקרה."

החתול השחור התקרב והחזיק את ידה, מנשק את אצבעותיה. "אחכה כמה שצריך, מלכתי. הכל בשבילך."

קרדיט ל Eden Daphne (edelet) ב ArchiveOfOurOwn

The Curse of Love - EdenDaphne (edelet) - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

12 notes · View notes

meital-queen · 1 year

Text

היי מצאנו חיפושית 🐞.

2 notes · View notes

fuscasclub · 4 years

Photo

🇧🇷𝙁𝙊𝙇𝙇𝙊𝙒 @𝙁𝙐𝙎𝘾𝘼𝙎𝘾𝙇𝙐𝘽📍 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 #fuscasclub 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 🇧🇷 #Käfer #Kugelporsche #Coccinelle #Σκαθάρ #Σκαραβαίος #Maggiolino #Vocho #Kuplavolkkari #Kodok #Garbus #Brouk #Carocha #Escarabajo #חיפושית #Косτенурка #kombi #Boble #Bug #Beetle #kombilovers #Coccinelle #Garbus #Maggiolino #Peta #Cepillo #Volky #Косτенурка #Volla #Weevil #Kaplumbağa #fusca #Cucaracha #aircooled (em Fusca's Club Do Fusca Rio Verde Go) https://www.instagram.com/p/B6o9zhAlFK5/?igshid=68wt92rc88ur

71 notes · View notes

lieldavidov-blog · 7 months

Text

בונוס :

מיני קומיקס שני מהספיישל החדש של החיפושית המופלאה פריז הרפתקאות חיפושית הצל וטופר שחור

הקומיקס הבא <- הקומיקס הקודם

#chat noir #shadybug #miraculous ladybug

5 notes · View notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 16: כוכבים

נשימתו של החתול השחור הפסיקה ברגע שהחיפושית התגלגלה ממנו, בורחת מתחת לידיו, שוברת את הרגע שהם כמעט חלקו.

הוא נצמד לעובדה שהיא לא התרחקה ממנו, רק נשארה איפה שהיא נחתה, ממש לידו, צמודה לצידו מכתפיים עד כפות הרגליים, בוהה בכוכבים שבשמיים שנראו מבעד לערימת העלים.

מוגנים מהעולם החיצון בקן העלים שלהם, הם חיכו שהשני או השנייה יגידו משהו, לאשר או להכחיש את מה שכמעט קרה לפני רגע. הוא הרגיש קפוא, שהזמן עצר מלכת. הרוח הייתה שקטה, הכוכבים נשארו במקומם, ומילה לא יצאה מפיהם.

אוזר את האומץ שלו, החתול השחור קירב לעברה את אצבעותיו ולקח את ידה. החיפושית לא אמרה כלום. הרגעים נמשכו ברגע שהוא הביא את ידה לפניו. הגבולות שלה נמתחו. הוא יכול היה להבין רק מהדרך בה הפסיקה לנשום, שהיא החליטה עד לאן היא תרשה לו לקחת את ידה, אבל ברגע ששפתיו נגעו בידה, היא לקחה אותה בחזרה והתחילה לדבר.

"אתה יודע איזה כוכב זה?" היא שאלה, משתמשת בידה שכרגע התפנתה בכדי להצביע לכיוון אחד שהיה מעליה.

מנסה לשנות את הנושא, חיפושית שלי? אבל זו הייתה הזדמנות להרשים אותה.

"זה קאפלה, הוא הכוכב הזוהר ביותר בקבוצת הכוכבים עגלון והשישי בזוהרו בשמים, אבל עדיין לא זוהר כמוך."

"באמת?" היא נשמעה מופתעת, לא מתרשמת. אבל היא לא דחתה את המחמאה שלו, אז זה באמת היה משהו.

הוא חיפש שוב את ידה, נזהר לא לאחוז בה חזק מדי בשביל שתדע שהוא רק מציע. הוא חיכה שהיא תמשוך את ידה ממנו וכשהיא לא עשתה זאת, הוא התחיל לספר לה את כל מה שהמורים שלו הכריחו אותו לזכור. "זה אלדברן. זה הוא ביטלג'וז. זה בטח כבר התפוצץ." הוא הצביע על כל אחד מהם בשבילה. היא עדיין הייתה מעוניינת? היא הייתה משועממת? היא צפתה בו? הוא שילב את אצבעותיהם.

עם דחיפה קלה של כף רגלו, עוד עלים החליקו מהערימה וחשפו עוד חלקים מהשמיים. כוכב נוסף התגלה להם מבין ענפי עץ. "זה הכוכב הכי פחות אהוב עליי. סיריוס," הוא אמר, מהנהן.

"למה?"

"זה כוכב הכלב," החתול השחור אמר.

החיפושית צחקה. "אני לומדת לא מעט דברים עליך היום. אסטרונומיה מעניינת אותך?"

"לא כל כך, אבל אני אוהב לדעת את זה עכשיו."

"אז מאיפה למדת את כל זה?"

הוא חיכה לפני שענה, לא בטוח אם היא שאלה את השאלה האישית הזאת בכוונה. "אני יכול לספר לך," הוא אמר באיטיות, "אבל את תלמדי משהו על החיים שלי בבית. את עדיין רוצה לדעת?"

בקצה של עינו היא צפה בקרב על רצונה של החיפושית על פניה. זעף של אי הסכמה. סקרנות של עיניים פקוחות לרווחה. שפתיים שתקועות במחשבות. איך זה גרם לליבו לפעום כל כך חזק? לבסוף על פניה ישב חיוך עדין, רגוע ובטוח, כמו אותו אחד שהיה מופיע על פניו כשהוא חשב עליה, והוא ידע שהיא הגיעה להחלטה.

"בטח," היא אמרה. "אבל בלי דברים מובנים מדי."

רק לפני שעה הוא החליט שהוא לא רוצה ללחוץ על המזל שלו, אבל הפתיחות שלה גרמה לו לחשוב על זה שוב. לאט לאט, בשביל שהוא לא ירתיע אותה, הוא קירב את אצבעותיהם השלובות לפניו פעם נוספת. "זה לא משהו כל כך מיוחד. למדתי בבית ברוב החיים שלי ואחד המורים שלי התעניין מאוד בכוכבים. קצת הרס את זה בגלל שהוא פשוט סיפר לי עובדות. אבא שלי לא הרשה לי להישאר עד מאוחר ולצפות בכוכבים. זה נחמד."

הוא לא נישק אותה, אבל הוא ליטף את שפתיו כנגד אצבעותיה, מדמיין איך זה ירגיש לגעת בעורה במקום בתלבושת, איך זה ירגיש אם זה יהיה רגע רגיל במערכת היחסים שלהם.

"חתול שחור," היא התלוננה.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 10: חברים

בבוקר למחרת, מרינט עשתה טעות ושרבטה זוג אוזני חתול במחברת שלה בזמן שחיכתה שהשיעור יתחיל. אבל היא הייתה צריכה להסתיר אותן טוב יותר.

"אז איך החתול השחור בזמן האחרון?" אליה שאלה, מחליקה קרוב יותר למרינט בספסל עליו ישבו.

"אני לא יודעת, אליה. את זו שעוקבת אחריו ואחרי החיפושית כל הזמן. לא אני צריכה לשאול אותך?"

"אבל אני לא זו שממש מאוהבת בו."

"מממ." מרינט התכופפה לכיוון המחברת שלה והמשיכה לשרבט, מנסה להתעלם מחברתה.

אליה החליקה קרוב יותר, עד שמתניהן נפגשו. "אני לא שומעת הכחשה," היא שרה.

"רק בגלל שאת לא תאמיני לה בכל מקרה." למה לבזבז אנרגיה? ברגע שאוזני החתול הושלמו, היא עברה לשרבט אף חתול קטן ושפמפם מעליו. החתול השחור הולך להתרגש מאוד הלילה! היא וידאה שכל הפרטים מוכנים בשביל להפתיע אותו. היא לא הייתה יכולה לראות את התגובה שלו! אה... את המבט השמח על פניו. לא שהיא לא הייתה יכולה לחכות לראות את הפנים שלו. יודעים מה? היא הולכת להפסיק לחשוב עכשיו.

אליה חבטה בעדינות בכתפה, מנסה למשוך את תשומת הלב שלה. כשמרינט המשיכה להתעלם ממנה, היא ניסתה דרך אחרת. "מה אתה חושב, אדריאן?"

"על מה?" אדריאן הפסיק לדבר עם נינו והסתובב לעברה. עיניו פקוחות לרווחה, עם חיוך על פניו, הוא הסתכל עליהן, מסתכל על אחת ואז על השנייה שוב ושוב.

"החתול השחור והאחות שלי כאן." היא כרכה זרוע סביב לכתפיה של מרינט. "אתה לא חושב שהם יהיו חמודים ביחד?"

מרינט נענעה את ראשה בשלילה.

"למה לא?" אדריאן אמר. "היא מדהימה, הוא מדהים."

זה שפל חדש, אליה.

"אני לא יודעת," מרינט אמרה, אצבעותיה נוקשות בעדינות על סנטרה. "אני לא חושבת שאני אוכל לסבול את הריח."

"את ה... ריח?" אדריאן שאל, נשען על המשענת של הספסל עליו הוא יושב. "למה את-"

"כן," היא המשיכה, "בגלל הריח המיאו-דהים."

אדריאן מצמץ ואז צחק. "גם יש לכם חוש הומור משותף." הוא נראה משועשע מהבדיחה וקופצני יותר משהיא רגילה לראות אותו.

מרינט צחקקה. "כ-לא. לא, אני פשוט..." שמעה מספיק בדיחות חתולים רעות שהן פשוט יצאו בחוסר שליטה? חשבה היום הרבה על החתול השחור? מה לא היה בסדר איתה? אבל גברת מנדלייב נכנסה לכיתה ומרינט נמנעה מלסיים את המשפט שלה.

"לאן כל הגמגום הלך?" אליה לחשה ברגע שגבה של המורה היה מופנה כלפיהן.

מרינט התכופפה יותר אל המחברת שלה, מעמידה פנים שהיא מתרכזת יתר על המידה בשיעור. באמת לאן הגמגום שלה הלך? היא הצליחה לדבר מבלי לגמגם במשך כל השיחה. וסיפרה לו בדיחת חתולים?! היא לחצה את העיפרון יותר מדי חזק על הנייר וגרמה לחור להיווצר.

החלק הכי נוראי היה איך שהיא לא הרגישה כזה נורא כשאדריאן- האדריאן שלה- הסכים שהיא והחתול השחור יהיו מדהימים ביחד.

אני פשוט מתרגשת לקראת הלילה, מרינט אמרה לעצמה. לא התרכזתי מספיק באדריאן.

ברגע שהיא הבינה שזה אומר שדעתה הוסחה מאדריאן על ידי מחשבות על החתול השחור, היא מחקה את המחשבה הזאת ממוחה, טוענת שזה בטח בגלל חוסר בשעות שינה והכריחה את עצמה לשים לב לשיעור. היא רק בקושי הצליחה. בסוף היום דפי המחברת שלה התמלאו כמעט כולם בשרבוטים של עיניים ירוקות ומסכות שחורות.

היא הסתירה את כולן מאליה.

השעה עשר לא הגיעה כל כך מהר כמו שקיוותה. השותף המסכן של מרינט היה כל כך עצוב בפעם הקודמת שראתה אותו, אבל היא הולכת לשנות את זה (ככה היא קיוותה). 30 דקות לפני שמרינט הייתה צריכה לעזוב, היא הייתה מוכנה.

"זה לא קצת מוקדם מדי?" טיקי שאלה.

"טוב, כן." מרינט הוציאה את הטלפון מהכיס. הכל מוכן, אז למה לחכות? "אבל הוא תמיד מ��דים לסיורים. אני רוצה להיות הראשונה שתגיע לשם לשם שינוי. נקודות." נזהרת לא להפיל את הטלפון שלה ואת הנייר שהיא הכינה ליציאה, החיפושית מיהרה למגדל אייפל.

למרות שהיא הקדימה, החתול השחור עדיין הגיע לשם לפניה.

"חיפושית!" הוא צעק, מנפנף בידו. "אווו! לא היית יכולה לחכות לראות אותי שוב?"

"משהו כזה," היא אמרה, סומק כבר החל להופיע. מה קרה לה היום? זה לא שהיו לה רגשות כלפיו! הם היו רק חברים! "הפתעה!" החיפושית הוציאה את הטלפון שלה והראתה לו אפליקציה שהיא מצאה, דוחפת אותו לכיוון פניו של החתול.

"מה?"

"הודעות!" היא אמרה, מחזירה את ידה אליה ונותנת לו את הנייר. "זה מה שחברים עושים במקום לדבר!"

הוא בדק את שורת המספרים שהייתה כתובה על הנייר. "את- את נותנת לי את המספר שלך?" הוא נראה מבולבל, כאילו הוא לא סמך על מה שאמרה. "אמרת שזה יותר מדי מסו-"

"נכון, אבל תראה!" היא הראתה לו את מסך הטלפון שלה שוב. "זה לא המספר האמיתי שלי. זו אפליקציה של התכתבויות. גם אתה תוכל להוריד אותה. ונוכל לשים רינגטונים מיוחדים, לשים אותם בתיקיות כדי שאף אחד לא יראה אותם, לשמור עליהם בסיסמאות ונוכל לדבר בקודים כדי שהכל יהיה בטוח."

"אני חושב שזה יכול להיות מוגזם." החתול השחור היה שקט ועדיין בהה בנייר שהיה בידיו.

לפתע כל הביטחון של החיפושית ירד לרצפה. "סליחה שזו הפתעה די עלובה. אני רוצה להיות כאן בשבילך, אבל לחשוף את הזהויות שלנו יהיה יותר מדי מסוכן." היא לא מתכוונת להודות בכך שהיא שקלה את זה, אפילו אם לא עד כדי כך.

"עלובה?" הוא שאל, מסתכל למעלה. "יש לי אישור לשלוח לך הודעות מתי שארצה?" ברגע שהיא הנהנה הוא אמר, "אז זו המתנה הכי טובה שאי פעם קיבלתי!" הוא משך אותה לחיבוק וסובב אותה סביב. "יכול להיות שתתחרטי על שאמרת שאני יכול לשלוח לך הודעות מתי שארצה."

"הו, אני בטוחה בזה."

הוא הושיב אותה, אבל נתן לה חיבוק אחד אחרון לפני ששיחרר מאחיזתו בה.

"חוקים!" היא אמרה, כבר מתגעגעת לחמימות שלו. "אנחנו לפחות חייבים להשתמש בקודים ובשמות חיבה אחד לשנייה. החברה הכי טובה שלי אוהבת לדחוף את האף שלה לכל דבר."

"נכון," החתול השחור אמר, לפתע נכנס למצב רציני. "אשמח אם תקראי לי 'החתיך' או 'האחד והיחיד שלי'. גם 'חומד' יכול להיות נחמד."

החיפושית עשתה סצנה שהיא מסתכלת על כל גופו. אז בקול הכי לא משוכנע שהיא הייתה יכולה לעשות, היא אמרה, "טוב, זה לא כזה מתאים לתיאור שלך, לא חושב?"

"ברצינות! את יודעת שאני צודק!"

"לא."

כן.

אין סיכוי בעולם שהיא הייתה אומרת את זה בקול, אבל לא היה אפשר להתעלם מהאמת: החתול השחור באמת נראה טוב. היא הייתה צריכה להכריח את ראשה לחזור לשיחה בשביל להסיח את דעתה ולא להסתכל שוב על גופו.

"יש שתי סיבות למה אנחנו עושים את זה," היא אמרה. "הראשונה היא שיהיה יותר קל לקבוע סיורים ולהזהיר אחד את השנייה לגבי נבלי-על."

"הוו! יש לי רעיון לקוד סודי," החתול השחור אמר, אוזניו עומדות. "רוצה לשמוע?"

"לא, אני חושבת שלא."

"בסדר, אז ככה. כשיש נבל-על, אכתוב לך שהחבר שלך-" הוא הצביע על עצמו, בכדי שלא יהיה ספק למי הוא התכוון. "-צריך ממך קצת נשיקות, והמקום בו נמצא היצור הוא מקום הדייט שלנו." הוא הרים והוריד את גבותיו שוב ושוב.

מה היה קורה אילו זה היה אמיתי? היא תהתה. היא הייתה מתגנבת בשביל לראות אותו, הם היו מתחבאים מעוברי אורח בכל העיר, הם היו נכנסים למקומות קטנים ביחד, היו מתנשקים כשאף אחד לא היה רואה, היא הייתה נותנת לו לשחק בשיער שלה, השפתיים שלו היו משתרכות לאורך הלסת שלה-

בסדר! זה מספיק!

במאמץ, היא החזירה את עצמה למציאות, שבה החתול השחור חיכה ליציאה שנונה ממנה.

"כ-כן, אני פשוט אקרא לך באנשי הקשר 'הבחור של חלומותיי' ואחפור על כמה אני אוהבת אותך וכל החברים שלי יעזבו את זה. תוכנית טובה." הלך חלק.

"הו, אני אוהב את הרעיון הזה, חיפושית שלי. אנחנו צריכים לעשות את זה."

"אני הולכת לקרוא לך... האידיוט."

"הוווו!"

הוא החמיץ את פניו, אבל היא לא נתנה לעצמה לחשוב על השפה שהוא הוציא החוצה. "הסיבה השנייה!" היא אמרה, "אתה הולך לכתוב לי כשמשהו מטריד אותך. מובן? תיידע אותי כשאתה צריך אותי בגלל שאני יודעת שאתה לא בחור קשוח כמו שאתה מעמיד פנים שאתה."

החתול השחור נשף בדרמטיות וניסה (ונכשל) להיראות כועס. "אני קשוח לגמרי! אני צריך להיעלב מזה."

"ועדיין אתה לא," היא אמרה." ברצינות, אם אתה צריך חיבוק או משהו, פשוט תבקש."

"אז הקוד," הוא אמר במחשבה.

"אני כבר מתנגדת לכל דבר שאתה הולך להציע."

"אם זה לא מקרה חירום, אז 'החבר שלך צריך קצת חיבוקים'. התראה בפני נבל-על תישאר בתור 'נשיקות'. נשמע טוב?" הוא רכן קדימה בשובבות, שפתיו מכווצות, אבל החיפושית הרחיקה את פניו ממנה.

"אל תקווה לשום דבר," היא אמרה, פניו של החתול השחור עדיין מעוכות בכף ידה. "אני הולכת לספר לכולם שאני צריכה לעזוב מהר בגלל שהשכן שלי צריך בייביסיטרית."

הוא פלט קול עמום, "נו באמת! בייביסיטרית?! זה מה שאת חושבת שאני צריך?" הנשימה שלו דגדגה את ידה.

"אני שמחה שאתה לוקח את זה כל כך ברוגע." ושהוא שוב היה שמח כמו שהיא קיוותה. הם התיישבו, דיברו וצחקו ביחד במשך הרבה זמן והחיפושית הרגישה שהכל היה בסדר בעולם. נראה שהדינמיקה שלהם חזרה לכפי שהייתה קודם – בתוספת של הסמקה רצינית שהיא לא הצליחה להבין. המסקנה ההגיונית היחידה חייבת להיות לא נכונה.

כשהחיפושית חזרה לחדרה, הכל היה חשוך ורגוע. ההורים שלה הלכו לישון לפני הרבה זמן. אפילו הרחוב בחוץ היה שקט. היא לא קלטה שהם נשארו בחוץ עד מאוחר. זו הייתה הפעם השנייה השבוע שהיא איבדה תחושה של זמן בזמן שהייתה איתו.

בשניות שהיא השתנתה בחזרה וטיפסה למיטתה, הטלפון שלה רטט בדיוק כמו שהיא ציפתה. מרינט פתחה את הטלפון שלה בשמחה.

האידיוט: אני לא יודע אם אני אוהב את הקוד שלי יותר.

מרינט: אני יודעת שאני הולכת להתחרט על זה, אבל אני שואלת אותך בכל מקרה.

האידיוט: בגלל שאיך בדיוק אני אמור לבקש ממך נשיקות אמיתיות אם 'נשיקה' היא כבר מילת קוד? 😩😭

מרינט: לילה טוב, אידיוט.

בלי היותו שם היה יותר קל להרחיק מחשבות על דייטים סודיים ועל רגעים חטופים לבד, רק איתו.

היא התכרבלה מתחת לשמיכה שלה, המחשבה המודעת האחרונה שלה להיום הייתה על אדריאן, היא תהתה איך זה היה אפשרי שהיא לא חשבה עליו אפילו פעם אחת מאז שראתה אותו בבית הספר.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn

The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 5: פעמון

עברו יומיים ושש שעות מאז שהחתול השחור עזב את טיול הכיתה שלו והשתנה בשביל להילחם באובליביו.

יומיים, חמש שעות וארבעים דקות מאז שהחיפושית התאהבה בחתול השחור (ככה הוא חשב וקיווה).

יומיים, חמש שעות ועשרים דקות מאז שהיא ברחה ממנו, טוענת שהכל היה בסדר.

הוא הקשיב לה כשירדה במדרגות הבניין ולמרות שהוא חיכה ולא עקב אחריה, הוא היה נואש לדעת מי היא הייתה.

החיפושית לא הופיעה לסיור באותו הלילה ובלילה אחרי ובמקום היא השאירה לו פתק במקום הקבוע שלהם על מגדל אייפל. בלי נבלי-על ביומיים האחרונים, החתול השחור כבר השתגע מגעגוע אליה. מה זה אומר? היא הייתה עצבנית עליו? היא הייתה חולת אהבה? או שהוא קרא בכלל לא נכון את כל המצב והיא עדיין לא הרגישה כלפיו שום דבר מעבר לחברות?

"אז, פלאג," החתול אמר. להיות החתול השחור היה הזמן הכי אהוב עליו בשביל לנהל שיחות עם הקוואמי שלו, בגלל שזו הייתה פעם שהוא לא יכול היה להשיב. החתול השחור הלך על כל גג הנוטרדאם, עובר ממגדל שעון אחד לאחר. "מה אתה חושב? היא התאהבה בי סוף סוף? כדאי שאנסה לפלרטט יותר? או שזה יעצבן אותה וכדאי לי לתת לה קצת מקום?"

אחד מהחסרונות של השיחות כשהוא בחליפה היה שפלאג לא יכול היה לענות לו, למרות שבפעם הזאת החתול השחור כבר ידע מה הוא היה אומר: את אותו הדבר שהוא המשיך להגיד במשך היומיים האחרונים. "תפסיק להתלונן לגבי זה ופשוט תשאל אותה."

לא היה סיכוי שזה היה קורה. מה הוא היה אומר? "היי, חיפושית, פיתחת רגשות של אהבה כלפיי לאחרונה?" כן, לא תודה. היא תכחיש את זה וזה יהיה פוגע, לא משנה אם זה היה נכון או לא. היא מעולם לא הרגישה בנוח לשתף פרטים אישיים ככה.

הוא נאנח והתיישב על קצה השביל, רגליו חובטות במעקה האבנים. זה היה די חם יחסית לתחילת אוקטובר, למרות שהוא ידע שלא ייקח זמן עד שזה ישתנה. נראה שהחורף בפריז מנסה לתפוס אותו לא מוכן.

הוא הגיע מוקדם לסיור, כרגיל. לא היה פתק הפעם, אבל הוא לא קיווה כל כך לראות אותה הלילה, אז הוא אמר לעצמו שזו הייתה דאגה לפעם אחרת והוא צריך להתרכז בלעזור לעיר במקום להרשים את החיפושית, למרות שאולי הוא צריך לנסות להיות רגיש ותומך כלפיה שוב, מאחר ונראה שזה עבד ממש טוב בזמן שנלחמו באובליביו. ועל מה הוא היה צריך לחשוב? הו, כן. על הסיור. לא על החיפושית שלו.

זיפ שקט של יו-יו ונחיתה רכה היו מספיקים לגרום לחתול השחור לדלג בהתרגשות. "את כאן!"

"אני כאן," היא אמרה, מחייכת אליו. "תודה שחיפית עליי, חתלתול. היו לי כמה, אה, דברים אישיים לטפל בהם."

היא נראתה כל כך שמחה, כל כך רגועה, כל כך... כרגיל. שום דבר לא השתנה. זו הייתה התשובה שלו, בדיוק שם. שום דבר לחלוטין לא השתנה ביניהם.

"אז, איך אתה?" היא שאלה, מתיישבת במקום שהוא כרגע עזב. "שמעתי על השוד ברחוב סופלו שעצרת. נשמע מרגש."

"הו," הוא אמר. הוא יכול היה לשבת לידה, אבל הרגליים שלו לא רצו לזוז. במשך כמה ימים מדהימים הוא חשב שהיה לו סיכוי איתה. הוא אפילו לא היה קרוב לכבוש את ליבה, נכון?

"חתול?"

"השוד, כן. זה היה בסדר."

"ארבעה על אחד וזה היה רק 'בסדר'? אתה לא מנסה להרשים אותי באומץ הרב שהיה לך?"

"הייתי יכול..." אבל מה זה ישנה בכלל? הוא עמד שם, מרגיש קטן כשעיניה עטו עליו ושני מגדלי השעון שמקטינים אותו גם הם, לא בטוח מה לעשות עכשיו. הוא התגעגע אליה כל כך ביומיים האחרונים, אבל עכשיו הוא סוג של קיווה שהיא הייתה נשארת בבית.

"אתה בסדר?" היא נעמדה ועצרה בדיוק מולו בכדי להכריח אותו להסתכל עליה.

"בסדר," הוא אמר, מזריק קצת מצב רוח שבכלל לא היה לו לקולו. "פשוט תקוע במחשבות."

"הו באמת?" החיפושית שילבה את זרועותיה, לא משוכנעת. "על מה? אם אוכל לשאול?"

"רק על אילו דברים הכי ירשימו אותך. זה היה די הירואי מצידי."

"די." למרות שהיא בדרך כלל הייתה מגלגלת את עיניה או אולי הייתה מצחקקת וחובטת בזרוע שלו אם היה לו מזל, הפעם היא נשענה קדימה ועצמה עין. היא הכירה אותו יותר מדי טוב.

"אני באמת בסדר," הוא אמר.

"חשבתי שאמרת שאתה לא הולך לשקר לי." כן, היא הכירה אותו יותר מדי טוב, והוא אהב את זה.

החתול השחור הרים את ידיו בכניעה. "זה לא משהו שצריך להדאיג אותך."

"אולי אני לא צריכה," היא אמרה, "אבל אולי אני רוצה."

הלב שלו הופעל מחדש ברגע ששמע את הדאגה בקולה. "אני בסדר, באמת," הוא אמר, מסובב את המקל שלו. "כדאי שנלך?"

היא היססה. "בטח. אבל אתה תגיד לי אם משהו מטריד אותך?" כשהוא לא ענה, היא המשיכה, "אני לא יכולה לעזור לך אם לא תספר לי מה קרה."

הוא הסתכל הצידה והנהן, לא בטוח בכמה מתשומת הלב שלה הוא יכול היה לעמוד. היא פשוט הייתה חברותית? למה היא מעוניינת בו אם היא לא מרגישה שום דבר כלפיו?

"אני מסוגלת להוציא בכוח-" היא נקשה בפעמון שלו בשביל לשמוע צלצול, אצבעותיה בטעות נגעו בעור החשוף של צווארו. "-את המידע ממך אם אני אחשוב שזה יגרום לך להרגיש טוב יותר."

הוא בלע את רוקו בכוח. "יכול להיות שאוהב את זה."

"יכול להיות. כדאי שנלך?" היא שלחה את היו-יו שלה הרחק ונדנדה את דרכה בפריז בשביל להתחיל בסיור שלהם, החתול השחור עקב אחריה.

בסוף הלילה, החתול השחור היה הרבה יותר מבולבל, אבל הוא הפך לטוב יותר ויותר בלהסתיר את זה. החיפושית מעולם לא צחקה איתו כל כך לפני כן. היא פשוט התגעגעה אליו ביומיים האחרונים? או שהיא ניסתה לרמוז לו שעכשיו היא התחילה לפתח רגשות כלפיו? בסיור שאורכו היה כשעה, היא סיפרה לו 4 משחקי מילים חתוליים, מלא בדיחות והתחילה משחק תופסת. (היא טענה שניצחה בשני הסיבובים.) החתול השחור חייך וצחק איתה בחזרה, נותן לה להוביל, בזהירות מחביא את הרגשות שלו. מה כל זה אומר?

"היה לי כיף הלילה," היא הודיעה. הם ישבו על גג בניין מונפרנס. הוא לא היה בטוח מי מהם החליט שזה מקום טוב לעצור בו. זה פשוט נראה כמו מקום נורמלי להיות בו. המקום שבו כל הבלבול התחיל.

"באותו המקום מחר?" הוא שאל, כבר מסתובב בשביל לעזוב. הוא לא רצה לראות את ה... את מה? את האהבה על הפנים שלה? את החיבה האפלטונית? הוא אפילו לא היה בטוח למה לצפות, אבל הוא היה בטוח שהוא לא יכול היה לעמוד בפני שום דבר מזה.

"היי," היא נקשה בפעמון שלו בשביל לתפוס את תשומת ליבו. "מה קרה? היית יותר מדי שקט כל הלילה."

הוא משך את עצמו משם, לחוץ לברוח, אבל היא לא שיחררה אותו.

אבל הפעמון שלו כן ברח.

רוח לילית פגעה בחזהו כשהפעמון ירד לאורך צווארו, עבר את עצם הבריח שלו ועצר איפשהו בעצם החזה, כשהחיפושית סוף סוף הופתעה ושיחררה את אחיזתה. היא בהתה בו לגמרי, בפנים אדומות. הוא חשב שזה יהיה הכי טוב להשאיר את הריץ'-רץ' איפה שהוא היה לאיזה רגע.

"לא! לא! לא!" החיפושית צעקה, קופצת אחורה, המבט שלה שוטף את כולו. "אני לא עושה את זה שוב."

"עושה מה שוב?"

"אני סוף סוף הפסקתי לחשוב על- אוח!" היא כיסתה את עיניה בידיה והורידה אותן שוב ושוב וזרקה את היו-יו שלה הרחק. "אני חייבת ללכת." והיא נעלמה, עוזבת את השותף שלה אפילו הרבה יותר מבולבל מאחוריה.

"הפסקת לחשוב על מה?" הוא שאל את האוויר. התשובה הברורה, שהיא חשבה עליו נראתה יותר מדי טובה בכדי להיות נכונה. לא משנה למה היא התכוונה, משהו אחד היה ברור. היא שוב הייתה מבולבלת לגביו. זו הייתה התפתחות מבטיחה.

הוא עזב את הפעמון איפה שהיה במשך כל הלילה.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 4: בדיחות\שלומיאליות

הזיכרונות של החיפושית חזרו לחיים בשנייה. בהתחלה רק כמה, אחרי זה הם הגיעו באלפים, עד שנראה שכל מחשבה שאי פעם חשבה עליה חזרה אליה במכה, דורשות את תשומת הלב שלה. אבל היה משהו אחד שהיא הייתה יכולה להתרכז בו.

היא הייתה מאוהבת בחתול השחור. לקח לה רק כמה דקות בשביל להתאהב בו. יותר מהר אפילו מהזמן שלקח לה להתאהב באדריאן, שהרגיש לפתע כמו זיכרון ישן.

זה- זה בלתי אפשרי! היא לא הייתה- היא לא- הם היו חברים! זה היה אי שפיות לאופן זמני. היא לא הייתה עצמה ולא הייתה יכולה לעצור את עצמה. הם היו שותפים מקצועיים ושום דבר מעבר.

אז למה העיניים שלה עקבו אחריו כשהוא ליווה את אליה ואת נינו לדלתות? למה היו פרפרים בתוכה כשהוא מיהר לעברה? למה היא לא הייתה יכולה לענות לו כששאל אותה אם היא בסדר?

במשך כל הקרב עם אובליביו, הוא היה כל כך מתוק כלפיה, תומך, מעולם לא ניצל אותה. כמובן שזה מה שהוא היה. הוא היה החתלתול שלה. הוא תמיד היה שם בשבילה. תמיד- תמיד מפלרטט. ומנשק את היד שלה. ומתוודה על אהבתו כלפיה.

הוא הפסיק לדבר בשביל לבהות בה במבט מבולבל ודואג, אז היא הייתה בטוחה שיותר מדי מאוחר בכדי להסתיר את זה, אבל היא חבטה עם ידיה בפניה, מנסה להסתיר את הסומק בכל מקרה.

"כן, אני בסדר, תודה!" היא צייצה.

הוא הטה את ראשו. "מה? אמרתי שבטח כדאי שנלך."

"הו." החום שנפרש על כל פניה היה כה חזק שהיא הייתה יכולה להרגיש את החום מבעד לכפפות שלה. היא ידעה שהיא צריכה להגיד משהו אחר בכדי להפסיק את המצב המביך והנוראי שהיא יצרה, אבל שום מילה לא יצאה בשביל לעזור לה.

"חיפושית?" הוא לקח את ידו וכיווץ את שלה בעזרתה, תומך בה פעם נוספת. "רוצה לספר לי מיאו בדיוק קרה?"

הומור רע לא היה מתקן את המצב. משחררת צחקוק היסטרי בכל מקרה, החיפושית נהרה לעבר הדלתות שהובילו לבניין. "שום דבר!" היא צעקה מאחורי כתפה, כמעט נופלת ברגע שהסתובבה אליו בשביל מבט אחרון. "העגילים! נתראה אחר כך!" היא נבלעה אל תוך הבניין.

מה קרה? היא לא הייתה יכולה לספר לו שלפני דקה, היא חשבה שהיא התאהבה בו. אבל אני לא. ממש לא! היא לא הייתה יכולה לספר לו בכמה קלות היא התעלתה על החומות שלא הבינה שהציבה לעצמה, בכדי לשמור עליהם בקופסאות פלטוניות. או איך היא פחדה שהשותפות שלהם בחיים לא תוכל לחזור למה שהייתה קודם.

מעדיפה שהמדרגות ישרפו ממנה את הפאניקה, היא הצליחה לרדת כמה קומות לפני שזמן ההשתנות שלה חלף. לבדה, חוץ מטיקי שהייתה איתה, מרינט החליקה למטה, דבוקה לקיר, פניה בידיה. ההד של הצעדים שלה דהו לדממה.

היא לא הייתה יכולה לספר לחתול השחור שהיא לא רצתה לעזוב אותו. קצות האצבעות שלה נגעו במקום שידיו היו קודם, והלב שלה פעם כל כך מהר? היא אמרה לעצמה שזה היה פשוט מהבהלה של הצורך שלה להסתתר ולשמור בסוד על הזהות שלה. אבל היא ידעה את הסיבה האמיתית.

הוא.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 2: נבל-על

החיפושית אפילו לא ידעה את השם האמיתי שלה, אבל היא ידעה כמה דברים:

1) זה מדהים שיש לך כוחות על.

2) להיות גיבורת-על בלי זיכרונות בזמן שמפלצת רודפת אחרייך היה מפחיד לגמרי.

3) הבחור הזה, החתול השחור, היה חמוד לגמרי (וממש נאה).

כשניסתה לא למעוד כמו הקלמזית שהיא, או לגלות את הכוחות שלה, או לא לגמגם, היא נכשלה שוב ושוב. ומה הוא עשה בכל פעם? חייך בנדיבות ואמר לה לנסות שוב. אפילו למרות שהם ברחו ממפלצת ענקית, הוא לא איבד את הסבלנות שלו או גרם לה להרגיש כמו קוץ.

"אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, פשוט בורחים," היא אמרה, עוצרת בסוף של מה שהרגיש כמו המסדרון ה-500 שהם עברו.

"יש לך רעיונות אחרים במוח המדהים הזה שלך?" הוא שאל. למרות שלא היה לה שמץ מה היא צריכה לעשות, והיא הייתה בטוחה שהוא לגמרי מסוגל לחשוב על תוכנית בעצמו, הוא בטח בה. היא ניסתה לא להסמיק מהשאלה (אם לשפוט לפי החיוך שהופיע על פניו, היא לא הצליחה).

"אני... אני חושבת שיש לי," היא אמרה לבסוף, מעמידה פנים שהיא חושבת על תוכנית בזמן שמסתכלת דרך החלון ולא מסתכלת על השותף שלה בזווית העין. היא הייתה יכולה לספר לכל מי ששאל אותה שהעיניים של החתול השחור היו ירוקות, שקצה המסכה שלו חושף רק קצת-קצת מהאף שלו, שקמט קטנצ'יק הופיע בין הגבות שלו בזמן שהיה מודאג. לגבי מזג האוויר שצפתה מבעד לחלון במשך שלושים שניות? לא היה לה שמץ של מושג.

מפרש בצורה לא נכונה את השקט מצידה, חושב שהיא מטילה בעצמה ספק, החתול השחור עטף אותה בזרועו ומחץ את כתפיה בנוחות. היא לא תיקנה אותו.

"אני בטוח שזה רעיון מעולה," הוא אמר. "אז בואי נשמע אותו!"

עדיין לא מסתכלת עליו ישירות, החיפושית גמגמה משהו על לפתות את אובליביו לשטח פתוח. "אנחנו יודעים שהדבר הזה רודף אחרינו, אז... אני חושבת שזה הזמן להציב לו מלכודת? יש הרבה חדרים יותר קטנים שיעבדו." רק כשהיא סיימה היא הבינה שהיה יותר מדי שקט בקומה שלהם במשך הרבה זמן. המפלצת כבר לא רדפה אחריהם. היא כבר בטח עזבה את הבניין בשביל לאיים על אזרחים חפים מפשע. הרעיון שלה לא יעבוד. וגם החתול השחור היה שקט, בטח מנסה לחשוב על דרך לספר לה בנחמדות שהרעיון שלה היה מטופש.

"אנחנו בוחרים את שטח המשחק וקובעים את החוקים," הוא אמר, אצבע אחת נוקשת על הסנטר שלו. "אני אוהב את זה."

"כן?"

"כן. ידעתי שתחשבי על משהו! רק תגידי לי מה תרצי שאעשה. אעזור בכל דרך שאוכל."

החיפושית נעמדה שם כמו סתומה בזמן שהיא הרגישה את פעימות ליבה. איך הוא השפיע עליה כל כך? באופן טכני, היא בקושי הכירה אותו.

"חיפושית?" הקמט הופיע בין גבותיו.

"נכון!" היא צייצה. "ק-קודם כל, אנחנו צריכים למצוא נקודה טובה. נכון. כן."

"נקודה... טובה?" הוא נגע בעדינות באמצע המסכה שלה, בדיוק בנקודה האמצעית של מסכת החיפושית. זו הייתה אחת מהבדיחות הכי גרועות שהיא שמעה אי פעם (היא אפילו לא הייתה צריכה את הזיכרון שלה בשביל לדעת את זה), אבל היא כמעט צחקקה בכל מקרה. כמה היא הייתה מוקסמת ממנו?

נחושה לא לחשוב על הרגשות שאולי או אולי לא יש לה כלפי השותף שלה, החיפושית הסתובבה והתכוונה לרוד במורד המסדרון בשביל להתחיל לפעול, אבל החתול השחור עצר אותה עם שתי מילים.

"הו, לא."

"מה?" החיפושית הסתובבה אליו שוב כל כך מהר שהיא כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה. היא רצה אל עבר החלון ואז נשענה עליו בכדי לחפש את הדבר שראה החתול השחור.

"אז בגלל זה היה כל כך שקט," היא לחשה. אובליביו חזר לגג. כדור אור סגול-שחור ענקי ריחף מעל הבניין, הגבול של הכדור יכול היה להיראות מבעד לחלון. איום. לא, אולטימטום.

"טוב," החתול השחור אמר בעליזות. "עכשיו את יכולה להוכיח לעש-לילה שאת בכלל לא צריכה את הזיכרון שלך בשביל להיות מדהימה, הא?" הוא דחף אותה בעדינות בכתף, מנסה למשוך את תשומת הלב שלה, אבל היא לא הייתה יכולה להסיר את עיניה מהאור.

"חיפושית שלי?"

היא נענעה את ראשה קלות, ממשיכה לבהות.

חש את הפחד שלה, הוא לקח צעד קדימה. "אנחנו יכולים לעשות את זה," הוא אמר.

"לא הצלחנו לעשות את זה בפעם הראשונה. היה לי את הזיכרון שלי-" והידע שלה של איך להשתמש בכוחות שלה, איך להשתמש ביכולות שלה, כל הביטחון שלה- "ועדיין נפגעתי. נכשלנו."

"היי." ידו אחזה בשלה ובעדינות הוא לקח אותה רחוק מהחלון, שובר את המבט המפוחד שלה. "עדיין לא נכשלנו. אובליביו לא פגע באף אחד או לקח לנו את המופלאים. אין סיבה שאנחנו לא יכולים לנצח." הוא שם את שתי ידיו על כתפיה, מכריח אותה להסתכל עליו לגמרי בזמן שהוא דיבר ברצינות. משהו בזה היה מוכר. "אם את עדיין לא יכולה לסמוך על עצמך, בבקשה תסמכי עליי. ראיתי אותך מביסה הרבה יותר גרועים מזה, אפילו ביום הראשון שלנו. את יכולה לעשות את זה, בסדר?"

החיפושית לקחה נשימה עמוקה, נותנת לביטחון ולחמימות של ידיו לחלחל לתוכה.

"בסדר."

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes