שלום ישראבלר!
אלו ימים לא קלים, ולכן רציתי להפיץ אהבה ומתיקות. אם אתם לבד בבית ומתחשק לכם משהו מתוק, הנה מתכון של פנקייקס של אמא שלי בכמות לאדם אחד!
3/4 כוס קמח (אפילו כוס קמח. )
חצי ביצה (לקשקש ביצה בכוס, להוסיף רק חצי מהכמות )
3 כפות סוכר לבן
1/2 כפית א.אפיה
מעט תמצית וניל
1 כף שמן
1/2 כוס חלב
רבע כוס מי סודה או מים קרים
הוראות הכנה:
לערבב את המצרכים ביחד (לא ממש משנה באיזה סדר) בקערה
לחמם מחבת על אש בינונית (4-5 בכיירים אינדוקציה אם זה עוזר לכם)
לרסס בשמן/לשפוך קצת ולמרוח עם לקקן (קנולה!!! לא זית!!!)
ולטגן
המלצה שלי:
אחרי הפנקייק הראשון כבר תדעו כמה זמן צריך והאם להנמיך אש או לא. אני בדרך כלל אחרי שני פנקייקים מנמיכה את האש (3 בכיריים אינדוקציה) נותנת כמעט דקה בכל צד. אני לא מסתמכת על בועות, אלא על הקצוות של הפנקייק. אם אפשר להרים את הקצוות ולהכניס את המרית בלי שהכל נשפך, מעולה!
"אבל לימונה מה לעשות עם החצי ביצה שנשארה?" חביתה! תוסיפו ביצה או שתיים :)
הפנקייקים שלנו לא מאוד מתוקים ומאוד אווריריים אז אפשר לאכול אותם עם תוספות מלוחות!
לארוחת בוקר מלוחה מושלמת:
חביתה שהכנתם מחצי הביצה + עוד אחת או שתיים לתת קצת נפח (אם אתם משקיענים תוסיפו עגבניות שרי חצויות ובצל. טגנו את הבצל, אז את העגבניות כשהצג החתוך למטה, ואז תוסיפו את הביצים וקשקשו את החביתה הזו עד קבלת מרקם רצוי)
קפה לבחירתכם (קר על נטול לקטוז זה הפייבוריט שלי)
סלט שאתם אוהבים/ירקות חתוכים של בוקר (מלפפון, עגבניות שרי, קצת גזר או גמבה)
תוספות מעל הפנקייקים (גבינות למריחה, חמאה או מרגרינה, אם בא לכם פרוסה של צהובה זה אחלה, ואבוקדו כשהעונה מגיעה )
וכמובן תבלינים לבחירתכם (אהובים עליי הם קייג'ון של "התבלינים של איילת", מלח גס ופלפל גרוס)
לארוחת בוקר מתוקה מושלמת:
סירופים וממרחים לבחירה (קיבלתי ממשפחה סירופ מייפל אמיתי מקנדה ואני מכורה קשות, אבל גם רגיל זה בסדר, בנוסף נוטלה זה אחלה)
פירות חתוכים לבחירה (אני אוהבת פטל באופן לא רגיל, אבל אין להשיג פה. בדרך כלל הפירות שלי הם בננה, אוכמניות, תותים, וכו')
אבקת סוכר לצלמים שבנינו
חמאה אם אתם אמריקנזרים
קפה טוב בצד (I'm the cold brew kind of gay)
בתיאבון!
70 notes
·
View notes
איך אפשר לאסור עלינו דבר שאנו לא עושים אלא רק חושבים עליו? וגם אם אפשר – מה כל כך נורא ברגש התוקף אותנו מפעם לפעם, כל עוד אין הוא מוביל אותנו למעשה?
3,300 שנה לאחר שניתנו, עשרת הדברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה בריאה.
חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי.
יש אמת רבה במימרה החכמה והמבודחת - אם שום דבר לא עוזר, קראו את ההוראות (RTFM)...
עשרת הדיברות הם הקוד הדתי והמוסרי המפורסם בהיסטוריה. הם עיטרו את אולמות המשפט בארצות הברית, את בית הלורדים באנגליה, ועוד.
צמד הלוחות ועליהם עשרת הדיברות הוא מזה עידן ועידנים סמלו של החוק הנצחי בריבונות האל.
מקובל לחלק את עשרת הדיברות לשני חצאים, חמישה דיברות לכל לוח. זוהי חלוקה גרפית - אך גם עניינית. חמשת הדיברות הראשונים עוסקים במה שבין אדם למקום (ובכלל זה גם מצוות כיבוד אב ואם, שכן הורינו הם שותפיו של אלוקים בהבאתנו אל העולם). החמישה האחרונים עניינם מה שבין אדם לחברו.
זו חלוקה הגיונית, אך יש חלוקה הגיונית נוספת: שלוש קבוצות, שבכל אחת מהן שלושה דיברות - ולבסוף הדיבר העשירי כקבוצה לעצמו.
בדומה לחלוקה של עשרת המכות לדצ"כ עד"ש באח"ב.
שלושת הדיברות הראשונים עוסקים כולם ביחסנו לאלוקים, נותן המצוות הבא איתנו בברית:
האמונה באל אחד, האיסור לעבוד אלוהים אחרים, והאיסור לשאת את שם ה' לשווא.
השלישייה הבאה עניינה היותנו נבראיו של אלוקים:
השבת מזכירה לנו את בריאת העולם; עלינו לכבד את הורינו שהביאו אותנו לעולם הזה; והרצח אסור עלינו מפני שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים (בראשית ט, ו).
השלישייה השלישית עוסקת במוסדות הבסיסיים של החברה:
איסור הניאוף מקדש את הנישואין ואת המשפחה;
האיסור לגנוב מכונן את זכות הקניין;
והאיסור להעיד עדות שקר הוא יסודה של מערכת המשפט והצדק.
בלי כל אחד ואחד מהדברים הללו לא יהיה האדם חופשי, ולא תיתכן חברה חופשית.
מבנֶה זה מדגיש את זרותו של הדיבר העשירי, "לא תחמד".
לפחות במבט שעל פני השטח, דיבר זה שונה מכל קודמיו. הם עסקו במעשים ובדיבורים, ולכל היותר במחשבות שהאדם יכול לשלוט בהן. לעומת זאת, החמדה והקנאה בדבר השייך לזולת, היא רגש. רגש המציף אותנו גם בעל כורחנו.
איך אפשר לאסור עלינו דבר שלא אנו עושים, אלא הוא נעשה בנו? וגם אם אפשר - מה כל כך נורא ברגש התוקף אותנו מפעם לפעם, כל עוד אין הוא מוביל אותנו למעשה?
נראה לי שהתורה מנחילה לנו בדיבר זה סדרה של אמתות יסוד שלבוֹשתֵנו שכחנו.
ראשית, כפי שמלמדת אותנו הצלחתה של שיטת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, רגשותינו מושפעים ממחשבותינו.
הרגש שלנו נוצר מהמחשבה שלנו, מהאופן שבו אנו תופסים את המציאות.
כך למשל נרקיסיסטים מרבים להיעלב כי הם חושבים שאנשים אחרים מדברים עליהם או שוללים אותם.
המחשבה שלהם מנותקת מהמציאות, אך היות שכך הם חושבים, הם מרגישים רגש כן של כעס וטינה.
שנית, הקנאה היא מן הגורמים העיקריים לאלימות בחברה.
קנאה גרמה ליאגו להוליך את אותלו שולל, והתוצאות היו רצחניות. ובתורתנו - הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, ולכל סיפור יוסף ואחיו.
רֶנֶה ז'יראר, בספרו הקלאסי 'אלימות וקדושה', אומר שהגורם הבסיסי ביותר לאלימות הוא התשוקה המימטית - כלומר התשוקה להיות בעליו של מה שיש לאדם אחר, ובעצם, ביסודו של דבר, להיות הוא.
התשוקה הזו עלולה להוביל לעבירה על כמה וכמה מן הדיברות האחרים. להוביל לניאוף, לגניבה, לעדות שקר ואפילו לרצח.
איסור "לא תחמוד" איננו משונה אפוא כלל.
החמדה, הקנאה, היא הבסיסי מכל הכוחות המערערים את ההרמוניה החברתית ואת הסדר החברתי.
אחת ה"תרופות" לבעיית הקנאה בחברנו, היא שבמקום להסתכל הצידה, צריך להסתכל למעלה...
למה לנו לחשוק במה שיש לאחרים, אם הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא כיצד רואה אותנו הקב"ה? מה אנו בעיניו? למה שנחשוק במשהו רק מפני שישנו לאדם אחר?
כאשר אנו מפסיקים להגדיר את עצמנו ביחס לה', ומתחילים להגדיר את עצמנו ביחס לאנשים אחרים - או אז התחרות, המריבה, החמדנות והקנאה מתחילות להשתלט עלינו ונוטלות מאתנו את אושרנו.
הנוגדן לקנאה הוא הכרת הטוב.
"איזוהי עשיר? השמח בחלקו", אמר התנא בן זומא. מנהג יהודי ידוע ויפהפה הוא לומר מדי בוקר, עם ההתעוררות, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". המקיים מנהג זה ברצינות ובהתכוונות מתחיל את היום שלו ברגל ימין. להתחיל את היום בהכרת הטוב, בהודיה - זה הֶרגל שיכול לשנות חיים.
היהדות, סודהּ הוא התודה.
בהתרפאנו מן המחשבה שאושרם של אנשים אחרים מפחית מאושרנו שלנו, אנו יכולים להתחיל לשמוח במה שיש לנו בִּמקום להיות עסוקים במה שאין לנו ויש לאחרים.
אבל חופשיים להיות מה שאנחנו במקום להשתוקק להיות מה שאנחנו לא.
---
מבוסס על דברים שכתב הרב זקס זצ"ל לפרשת יתרו
מאת מדענים דתיים בפייסבוק
7 notes
·
View notes
בא אל פרעה - א
תשמ"ה - מאמר י"ט
1985 - מאמר 19
"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".
ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.
לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).
וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.
וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.
אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.
אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.
ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".
אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.
וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".
אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.
וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".
לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".
וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".
וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".
אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.
מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".
מקור
2 notes
·
View notes