#Rabash

[anaella]

О взаимном дополнении

РАБАШ, по статье из книги «Ступени лестницы», часть 2.

У тела есть голова, руки и ноги.

У каждого из них есть особая функция.

И все же определяющим является то, что думает голова.

Если есть в голове хорошие расчеты,

то все органы в радости.

А если голова в волнении,

то это настроение присутствует

во всех органах.

Это как в партнерстве:

если каждый выполняет свою функцию,

то все радуются и веселятся.

Но ничего нет без усилия.

Поэтому муж идет и прилагает усилия, и приносит деньги.

Его жена берет эти деньги

и прилагает усилия в том,

что идет и покупает необходимую еду,

готовит и беспокоится о том,

чтобы пища была вкусной.

И тогда они оба радуются,

потому что, если жена вкусно готовит −

у ее мужа появляется желание поесть.

И тогда есть у него силы идти заниматься делами

и приносить деньги.

И, подобно этому,

если ноги идут на улицу

и руки покупают и дают еду мозгу,

то есть у мозга сила думать.

---------

Вывод: развелись, так как я херово готовила.

На самом деле - нет)я хорошо готовила, но я не брала в расчет его личные предпочтения, а только детей. Он не любил кислые салаты с лимоном/чесноком или уксусом, а мы все очень любим. Он мне говорил об этом, а я не хотела слышать и не делала ему, так как он любит. Как оказалось это большой минус не в мою пользу. Можно пополнить этот список.

И так, залог счастливого брака - считайтесь со своими мужчинами и делайте им то, что любят они, чтоб были довольны и сыты.

Вот. Как все просто.

А еще говорят не плохо у его мамы поучиться подходу к нему и кухни. Чего я тоже не сделала в свое время.

#rabash #yael lior #взаимодополнение #отношения #семья #мир #любовь #anaella

[rabash-maamarim]

815. בא

"בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי את אותותי אלה בקרבו".

והקשו המפורשים על מה שכתוב "כי אני הכבדתי": כיון שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכבדת הלב, היינו שהקדוש ברוך הוא נטל ממנו כוח הבחירה, אם כן מה הוא אשם בזה.

וכמו כן הקשו על לשון "בא אל פרעה": לך אל פרעה היה צריך לומר, כי לשון בא משמע, שנלך ביחד, היינו שהקדוש ברוך הוא ילך ביחד עם משה.

ולהבין הנ"ל נקדים במה שכתוב, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ' ע"ב).

ויש לשאול:

א. איך יכול האדם לומר, שהוא חציו וכו', בו בזמן שהוא יודע בעצמו, שיש לו יותר עבירות ממצוות.

ב. "עשה מצוה אחת", אמרו שהכריע את עצמו לכף זכות. והם אמרו "לעולם", משמע שאפילו לאחר שהכריע את עצמו לכף זכות, הוא צריך גם כן לראות את עצמו, כאילו הוא מחצה על מחצה. ואיך אפשר לומר דבר כזה, בזמן שכבר עשה מצוה אחת.

ג. אם הוא יודע בעצמו, שיש לו רוב זכיות ומיעוט עונות, איך חייב לומר, שהוא מחצה על מחצה.

והנה חז"ל אמרו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב ע"א). ויש לשאול, מדוע מגיע לו כל כך עונש גדול, אם הוא גדול, שנותנים לו יצר הרע יותר רע מה שנותנים לאיש קטן.

והענין, שחז"ל באין להורות לנו את הדרך בעבודת ה', לתת עצות לאדם, איך לצאת מרשות היצר הרע.

לכן הם הורו לנו, שאל יאמר האדם, היות שיש לו מיעוט זכיות והרבה עונות, אם כן אין כבר בידי להכריע, שאקבל עלי ללכת מכאן להבא בדרך הטוב, מאחר שהוא רואה, שנמצא תחת שליטת הרע, היות שיש לו הרבה חובות ומיעוט זכיות, ועושה חשבון לעצמו, שכל זה נמשך מטעם שנולד במידות רעות, ואין לו עצה להיחלץ משליטת הרע.

כי ענין הבחירה, שניתן לאדם להכריע את הכף לזכות, שייך דווקא לגבי מי שכח הטוב והרע הם שווים, אזי יש יכולת להכריע לטוב. אבל למי שהרע יותר גדול מהטוב, אין כבר בידו להכריע.

ועל זה אמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב", היינו על דרך, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". מטעם שאם מי שנעשה גדול וישאר בהרע שמטרם שנעשה גדול, אז יש לו ריבוי טוב ומיעוט רע, ובאופן זה אי אפשר לעשות בחירה. כי כמו שאין שייך בחירה אם הרע יותר גדול מהטוב, כמו כן אין שייך בחירה, אם הטוב הוא יותר גדול מהרע.

לכן מי שהוא גדול, היינו שבחינת הטוב שלו הוא גדול, מוכרחין מן השמים להגדיל את הרע שלו, בכדי שיהיה בדיוק באותה מידה של הטוב. ואז כששניהם שווים - שייך בחינת בחירה.

נמצא לפי זה, שאם האדם רואה בעצמו, שהטוב שלו הוא בתכלית המיעוט, אזי הוא צריך לדעת, שגם הרע שלו הוא בתכלית המיעוט.

ואף על פי שיודע בעצמו, שכבר עשה הרבה עבירות, מכל מקום הוא צריך לדעת, שמן השמים הקטינו אצלו את הרע לבחינת מיעוט, מטעם שהטוב נתקטן אצלו. והוא מטעם, כדי שיהיה לו בחינת בחירה. ומה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה יש תיקונים, היינו על ידי גיהינום, או על ידי תשובה מיראה, או מאהבה.

אבל לגבי עשיות, מכאן ולהבא יש תיקונים, שממעטים את הרע, שלא יהיה יותר גדול מהטוב, בכדי שיהיה לו כוח הבחירה.

נמצא לפי זה, שלעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה, כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כוח שליטת הרע אי��ו יותר גדול משליטת הטוב, אף על פי שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה, אזי מגדילים לו את הרע, היינו שנותנים כוח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחינת מחצה על מחצה.

ובזה נבין את הפסוק "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו", כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר "ה' הצדיק", אם כן כבר היה בחינת גדול, אם כן כבר לא היה אצלו מקום לבחירה, לכן היה צורך, שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה.

נמצא לפי זה, שעל ידי הכבדת לב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום, שיוכל לעשות בחינת בחירה.

מקור

#רב''ש #הרב''ש #rabash #מאמרי רב''ש #מאמרי רבש #כתבי מקובלים

[kabpritchi]

Этаж Царя

Прежде чем человек поднимается на второй этаж, на котором находится Царь, он сначала вынужден подняться на первый, Ибо, поднявшись на первый этаж, он учится разговаривать с Царем лицом к лицу. И тогда он сможет попросить у Царя все, что его душе угодно.

Рабаш

#Rabash #Yael Lior #Michael Laitman #Рабаш #Михаэль Лайтман #Яэль Лиор #наука сердца #книги #цитаты из книг #каббалистические притчи #царь #жизнь

[mishleymekubalim]

מַלְבּוּשֵׁי כָּבוֹד

יוֹפִי נִקְבָּע עַל פִּי רוֹב, מַה שֶׁהָרַבִּים קוֹבְעִים מַה יָפֶה וּמַה לֹא יָפֶה, בִּלְבוּשִׁים וּבִרְהִיטֵי הַבַּיִת.   וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁכֹּל דּוֹר מְבַטֵּל אֶת צִיּוּר הַיּוֹפִי שֶׁל הַדּוֹר הַקּוֹדֵם.   לְמָשָׁל בַּדּוֹר הַקּוֹדֵם הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁרְהִיטֵי הַבַּיִת צְרִיכִים לִהְיוֹת מֵעֵץ, וְחָרוּט עַל הָעֵץ מִינֵי צִיּוּרִים.   וְכַּיּוֹם הָאֲרוֹנוֹת שֶׁעוֹשִׂים בַּבַּיִת הֵם אֲרוֹנוֹת קִיר, (כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים בַּדִּירוֹת הַיְּשָׁנוֹת שֶׁהָיוּ לִפְנֵי כַּמָּה דּוֹרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם), רַק הַיּוֹם עוֹשִׂים אֲרוֹנוֹת קִיר יוֹתֵר יָפִים מֵאָז.

אֲבָל מַה בֶּאֱמֶת יָפֶה מִי יָכוֹל לוֹמַר? אִי אֶפְשָׁר לָתֵת עַל כָּךְ תְּשׁוּבָה מוּגְדֶּרֶת, אֶלָּא כֹּל מַה שֶׁהָרַבִּים מַסְכִּימִים שֶׁזֶּה יָפֶה, אָז כּוּלָם הוֹלְכִים לְפִי הַדּוּגְמָא הַזֹּאת.

לָכֵן כֹּל פַּעַם יֵשׁ מוֹדוֹת חֲדָשׁוֹת הַיְנוּ, דּוּגְמָאוֹת חֲדָשׁוֹת. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, כֹּל מַה שֶׁהָרַבִּים מַחֲשִׁיבִים זֶה נִקְרָא יוֹפִי,   וְאִם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זוֹ, נִקְרָא "מַלְבּוּשֵׁי כָּבוֹד". כִּי מַה שֶׁהוּא מְכוּבָּד בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת עַל זֶה יְכוֹלִים לָתֵת יְגִיעָה, בִּכְדֵי לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ.

לפי מאמר רב"ש מתוך ספר "דרגות הסולם" חלק ב' (מאמר ע"ד: "מהי האמת")

#Rabash #HaLev Mevin #רב''ש #כתבי רב''ש #אופנה #גשמיות #רוחניות #עבודה רוחנית #עבודה פנימית #סטייל #טאמבלר ישראלי #טאמבלר עברי #עברית #hebrew #Yael Lior

[levtov1]

ספר זוהר לעם 15: חכם הוא מי שפותח צינור החכמה ספר הזוהר עומד לעשות בנו #פלאים. מלכתחילה זה היה #ספר גדול מאוד וארוך מאוד, כי הוא נכתב על כל התנ"ך (תורה נביאים וכתובים). אבל אחרי כל השנים הקשות שעברו על עם ישראל, רק חלק קטן ממנו הגיע לידינו. אלא שגם חלק קטן ממנו משפיע חזק מאוד ובצורה משמעותית על תיקון הנשמה. לכן העיקר שנכוון את עצמנו שיפעל עלינו ויתקן אותנו, בלי להבין איך הכל מסודר, כדי לאט לאט שיכנס לכל הצינורות בנו, בתוך המוח והלב, ויקרב בינינו ולרוחניות. ולא לצפות להבין מה כתוב כדי להיות #חכם, כי חכם הוא מי שפותח את צינור ה#חכמה, את #האורהעליון, שישפיע עליו ויתקן אותו, וימלא אותו ב#אורחכמה. אז הוא מרגיש ומבין מה קורה עם הכוח #העליון, איך הוא מתקן את האדם, איך הוא ממלא את האדם בנוכחות שלו, ב#אור שלו. #YaelLior #MichaelLaitman #Baal HaSulam #Rabash #ספרזוהרלעם #זוהר #ספר #מקור #כתבימקור #ספרהזוהר #סוגלתהטקסט #סגולת_הטקסט #כתבימקור #כתבימקובלים #בעלהסולם #חכמתהקבלה #חכמתהחיבור #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #משפחה #חינוך #ילדים #ואהבתךלרעךכמוך #העתיד https://www.instagram.com/p/Ch-Bf4MqSVg/?igshid=NGJjMDIxMWI=

#פלאים #ספר #חכם #חכמה #האורהעליון #אורחכמה #העליון #אור #yaellior #michaellaitman #rabash #ספרזוהרלעם #זוהר #מקור #כתבימקור #ספרהזוהר #סוגלתהטקסט #סגולת_הטקסט #כתבימקובלים #בעלהסולם #חכמתהקבלה #חכמתהחיבור #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #משפחה #חינוך #ילדים #ואהבתךלרעךכמוך #baal hasulam

[anaelllllla]

#yael lior #rabash #mishley mekubalim #halev mevin #ישראל #עברית #טאמבלר ישראלי #טאמבלר עברי #ישראבלר #ספר #משל #עזרה #בקשה #Instagram

[rabash-maamarey-hachevra]

מה לדרוש מאסיפת חברים

תשמ"ח - מאמר ל' 1988 - מאמר 30

חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". ויש להבין, מהו הסמיכות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל - "קנה לך חבר". ובספר "מתן תורה" (דף ל') כתוב שם "דענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה'". שהוא הדבקות בו יתברך. וזה לשונו "הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאין כן המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה. ועל כן סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה", עד כאן לשונו.

ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. כמבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים.

זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו. אלא מטעם שלא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכוונה להנות להבורא. אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע. והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה. כמו שאמרו חז"ל (זהר, חלק א', בראשית, דף קט"ו) וזה לשונם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא".

רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם. כלומר, בזה שרצונו להשפיע היתה לו שמחה. נמצא לפי זה, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה. הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזה צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה. אם כן חסרה כאן ההשתוות של שמחה.

לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים:

א. אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה. אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים. מכל מקום האדם מוכרח לעבוד על דרך הכפיה. וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו.

אמנם כנ"ל, כאן חסרה השמחה, מה שצריכה להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע. ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמחה במקום שהוא מעשה של כפיה. כי שמחה היא תוצאה מזה שהאדם נהנה. ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר "כפיה". לכן מכפיה לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

ב. בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה. אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא "מעשה". "מעשה" נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה. וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר".

ומה חסר עוד. רק דבר שיעורר לו שמחה. על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו". ומה הסיוע. אומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה. נמצא לפי זה, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע.

ובאמת נשאלת כאן שאלה, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה. ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה. מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה. מה שאין כן אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה.

אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה. כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור. האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגחת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב.

נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה. כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה. לפי זה יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב. ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת.

הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה. אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא "בתוך הדעת". כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כולו רק לטוב.

אם כן למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת. אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתית. שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל "בשתי יצריך. ביצר טוב וביצר הרע". שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת. נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא "בתוך הדעת", היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה חס ושלום.

ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו. וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מהנהגת ה', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא בחינת "ימין".

וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להשתדל ללכת בקו ימין, שנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת אמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב.

אם כן יש לשאול, מדוע אנו צריכים ללכת גם בקו שמאל, אם העיקר הוא קו ימין. ולאיזו תועלת משתמשים עם קו שמאל. התשובה היא, בכדי שנדע בתוך הדעת, איך המצב שלנו. כלומר, מהו שיעור אמונה שיש לנו, כמה תורה רכשנו, ואיך אנו מרגישים את ה' בזמן התפלה, וכדומה.

ואז באים לידי הרגשה, איך שאנו נמצאים בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. זוהי הסיבה, שאח"כ, שאנו עוברים לקו ימין, יש לנו העבודה דלמעלה מהדעת. זאת אומרת, כפי שהקו שמאל מראה לנו את מצבנו בתוך הדעת, יש כאן מקום ללכת למעלה מהדעת. מה שאין כן אם היינו נמצאים תמיד בתוך קו ימין, לא היה זה נבחן לבחינת ימין, אלא לבחינת קו אחד.

כלומר, היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים כך. כלומר, שאנחנו היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים בתוך הדעת, בתכלית הגדלות. והאמת היא, שרק למעלה מהדעת אנו נמצאים בשלימות. לכן כשיש לנו ב' הקוים, אז שייך לומר, שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא קו ימין.

נמצא לפי זה, שהקו ימין עוזר לקו שמאל. כי לאחר שהוא מצייר לעצמו, שהוא כבר בשמחה, ונהנה משלימות עבודתו, וכשהוא עובר לקו שמאל, אז הוא רואה, איך שהוא נמצא בעולם שכולו חושך. כלומר, שהוא רואה ומרגיש, איך שהוא משוקע עדיין באהבה עצמית. ואין הוא רואה שום תקוה לצאת מאהבה עצמית.

ואז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא. היות שהמצב של הימין, שהיה מצייר לעצמו, איך שהוא נמצא, בזמן שהיה מצייר לעצמו "מהי נקראת שלימות העבודה". כלומר, מה שהיה מאמין למעלה מהדעת במצות "אמונת רבו", שאמר לו ללכת במצב הזה, הגם שהשכל אומר לו, למה אתה מדמה את מצבך לאדם שכבר זכה לאמונה שלימה, בו בעת שהוא ידע בעצמו, שהוא נמצא בתכלית השפלות שאפשר להיות בעולם. כי הוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של שפלות, שלא מתאים לאדם, שרוצה להיות פעם עובד ה'.

ואח"כ הוא עובר לקו ימין. וזה השמאל נותן לו מקום לעבוד בקו ימין. אבל צריכים לזכור, כל דבר שהוא דרך אמת, הוא קשה ללכת בו בלי יגיעה. לכן אחר ב' קוים האלו הוא בא לקו האמצעי, שזהו שנקרא "הקב"ה נותן לו הנשמה". ואז הוא בא לידי אמונה שלימה. ודוקא ע"י ישועת ה'. אבל האדם בעצמו אינו מסוגל מצד הטבע להגיע לזה.

ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבוד�� ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.

ובענין "קנה לך חבר" יש לפרש ענין "קנה" פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו. ומהו משלם לו. יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה. כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפיים דולר. והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי חודש. לכן תמורת תשלום כסף עבור הארון, אני אעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך. ובטח המוכר יסכים. רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה.

כמו כן אצלנו באהבת חברים. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.

אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.

ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. ובזה אין הבדל בין "עני בדעת" ל"עשיר בדעת". היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו. ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות.

#רבש #מאמרי החברה של רב"ש #מאמרי החברה #חברה רוחנית #עבודת חיבור #עבודה רוחנית #רב''ש #הרב''ש #כתבי מקור #כתבי מקובלים #עצות המקובלים #rabash

[rabash-articles]

24. The Main Thing We Need

The main thing we need, and for which we have no fuel for the work, is that we are lacking importance of the goal. That is, we do not know how to appreciate our service so as to know to whom we are bestowing. Also, we are lacking the awareness of the greatness of the Creator, to know how happy we are that we have the privilege of serving the King, since we have nothing with which to be able to understand His greatness.

In the words of The Zohar, this is called “Shechina [Divinity] in the dust,” meaning that bestowal upon Him is as important to us as dust. Naturally, we have no fuel to work, since without pleasure, there is no energy to work.

Where self-love shines, the body derives vitality from this. But in the work of bestowal, the body does not feel any pleasure in this and must naturally “collapse under its weight.”

Conversely, when one feels that he is serving an important King, to the extent of the importance of the King, so is his delight and pleasure from serving Him. Hence, at that time he has fuel that can give him the power to go forward each time, since he feels that he is serving an important King.

Then, when he knows and feels to whom he bestows, to the extent that he had the strength to work with the intention of self-love, now he has the strength to work in order to bestow, since one who bestows upon an important person is regarded as receiving from him. And since the body has the strength to work for reception, in order to receive reward, likewise, in bestowing upon an important King he derives pleasure in this.

By this we will understand what is written in the “Introduction to The Study of the Ten Sefirot” concerning the matter that if she gives, and he is an important person, she is sanctified because of the pleasure of receiving from him. We are seeing something new: Bestowing upon an important person is tantamount to receiving, although there he references the essay about matrimony in the context of reception in order to bestow, at which time reception means bestowal.

From this we can understand the other side of the coin—that bestowal is called reception, and because of this he already has fuel, for if he bestows upon an important person, it is to him as though he is receiving. Therefore, he already has the power to work.

It follows that all we need is to believe in the greatness of the Creator, and then we will have the energy to work in bestowal.

#rabash #articles of Rabash

[rabash-statyi]

24. Главное, чего нам не хватает

Главное, чего нам не хватает – ощущения важности Цели, важности достижения Цели творения. И поэтому нет у нас никаких сил для духовной работы, не знаем мы, как оценить то, что дали нам возможность служить Творцу, чтобы смогли мы познать Того, Кому должны отдать свои желания, к Которому должны направить свои стремления. Недостаёт нам осознания, ощущения величия Творца. Потому должны мы прийти к пониманию того, насколько осчастливлены мы данной нам привилегией – служить Наивысшему Правителю. Но не в состоянии мы сами, без помощи Творца, постичь Его величие.

На языке Зоар такое состояние называется "Шхина во прахе" – когда возможность насладить Творца оценивается нами как прах, ничто, вследствие совершенного отсутствия в нас ощущения Его величия, силы, власти. И потому нет у нас никакого рвения к работе, к усилиям познать Творца, ведь совершенно ненужным считается это в нас.

Известно, что мы не в состоянии работать, если не получаем от этого никакого наслаждения, поэтому и нет никаких сил для работы. Но там, где подсвечивает нам возможность насладить свой эгоизм, тело вмиг оживает, стремится к вознаграждению.

В работе же на отдачу, делать усилия, чтобы получить ощущение величия Творца, чтобы были силы отдавать Ему, нет у нашего эгоистического тела никакой возможности ощутить в этом хоть какой-то вкус удовольствия. И тогда вынужден человек находиться под тяжестью своей ноши – эгоизма.

Но совсем не так, когда чувствует человек, что служит самому великому. Тогда, в мере осознания важности, значимости властителя в его глазах, в той мере есть у человека удовольствие и наслаждение от службы ему, поэтому загорается он тогда для работы: пусть побольше дают ему всякий раз силы, чтобы смог продвигаться дальше. А силы возникают только вследствие ощущения величия Творца. Всё это от того, что есть ощущение значимости, важности кому служишь.

А когда есть у человека чёткое осознание и ощущение того, что он знает, кого услаждает, тогда так же, как были у него силы работать ради того, чтобы насладиться самому, точно так же есть у него сейчас силы услаждать Твор��а, потому что тот, кто отдаёт кому-то очень важному, считается, словно получает от него. А так как для того чтобы получить, у тела всегда есть силы (оно всегда в состоянии работать, если взамен получает), подобно этому и в работе на Творца – осознание Его величия даёт телу наслаждение от отдачи Ему.

Тем самым понятно сказанное в религиозном законе, что отдача важному человеку приравнивается к получению от него. Мы же говорим о том, что когда получение происходит ради того, чтобы доставить наслаждение Дающему, а не ради себя, тогда получение называется отдачей, эквивалентно отдаче.

Таким же образом можем мы понять и вторую сторону этого примера, когда отдача считается получением, благодаря чему есть у человека силы для работы. Ведь если отдаёт он важному человеку, то это дает ему силы так же, как если бы он получал от него.

Из всего этого следует, что не нужно нам ничего иного, кроме как ощутить Величие Творца, и тогда появятся у нас силы для работы на отдачу Ему.

#Rabash #Рабаш #статьи Рабаша #внутрення работа #наука каббала

[jeremia1964]

→#lesevideo #Rabash. "Was bedeutet: Es gibt nichts, was keinen Platz hat...

#youtube #27.06.2023 morgenunterricht mu Teil 1: Rabash. Artikel Nr. 20/1991. Was bedeutet Es gibt nichts was keinen Platz hat in der Arbeit? https:

[kabclip2020]

האדם לא מוכשר להשיג את האמת, אלא לפי ערך ידיעתו והרגשתו האגואיסטית. אבל האמת היא למעלה מהאגו שלו, ולא כמו שהוא מרגיש וחושב. לכן האדם צריך לעבור בעצמו, מהצורה האגואיסטית שלו, לצורה העליונה ממנה. קודם להיוולד בצורה הפוכה מהאמת, שמרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. ואז לאט לאט להגיע לאמת, להגיע לדרגת אדם, הדומה לבורא, שמשיג ומגלה אותו. הציטוט המקורי מתוך מאמר רב"ש: "מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים." (מאמר: "מלא כל הארץ כבודו" מתוך ספר 'כתבי רב"ש' כרך ג', עמ' 1704)

#כתבי רבש #רבש #עבודה רוחנית #קריאת הזמן #Rabash #Michael Laitman #kabbalah #חכמת הקבלה #Yael Lior #hebrew #Youtube

[anaella]

Молчание прекрасно - избранные отрывки из первоисточников

1. "Источник живой воды о Бааль Шем Тове"

Молчание прекрасно, ибо в молчании он может думать о величии Творца и связывать себя с Ним более, чем посредством речи.

2. Трактат Авот 1:17

Шимон, сын его [т.е. рабана Гамлиэля], говорит: все дни свои рос я среди мудрецов и не нашел ничего лучшего для тела, чем молчание.

3. Рабаш.  9. "Ограда мудрости – молчание"

«Ограда мудрости – молчание» означает, что для того чтобы удостоиться хохмы, необходимо сначала исправить келим, чтобы они были в свойстве отдачи. Поэтому исправлением является «молчание» – т.е. любую вещь он будет объяснять себе, что это свойство: «Молчи, такая мысль возникла [у Меня]».

4. Рабаш. Статья 31 (1989) "Суть запрета обучения Торе идолопоклонников"

Сказали наши мудрецы (трактат Хулин, 89): «Мир существует ради того, кто сдерживает себя во время ссоры». И следует понять это, – если человек не  сдерживает себя, а отвечает другому во время ссоры, из-за этого мир не может существовать.

5. Рабаш.  292. "Сдерживает себя во время ссоры"

Благодаря этому удостаиваются совершенной веры, и благодаря вере он удостаивается истинного совершенства, ради которого создан человек. И тогда исполняется сказанное: «удостоился – склоняет себя и весь мира на чашу заслуг».

Это означает, что он сдерживает себя во время ссоры со своим злым началом, которое настаивает на работе не ради отдачи, и тогда ему нечего ответить. Это называется «подвесил землю ни на чём», то есть у него нет никакой основы, это означает, что ни на то не опирается, а идёт выше вкуса и знания.

6. Рамбам. "Мишне Тора"

Всегда должен человек умножать молчание и пусть говорит или слова мудрости, или слова, которые необходимы для жизни его тела… И сказали [мудрецы]: «Не нашел я лучшего для тела, чем молчание». И также в словах Торы и словах мудрецов пусть будут слова человека малочисленны, а дела его многочисленны.

7. "Древо Жизни". Предисловие МАРХУ (рав Хаим Виталь) на "Врата предисловий"

Постижение мудрости: первое условие – нужно сократить речь и молчать, насколько сможет,  чтобы не произносить праздные речи, как сказано: ограда мудрости – молчание.

8. Бааль Сулам. Шамати. 67. "Уклоняйся от зла"

И [суть] сдержанности языка, [состоит в том,] чтобы не говорить обо всём, что можно, поскольку своей речью он раскрывает скрытое в сердце, а из-за этого у внешних есть за что ухватиться. Потому что, до тех пор, пока человек не абсолютно чист, и когда он раскрывает что-то из своей внутренней части, у Ситры Ахры есть сила обвинять наверху и издеваться над его работой. [...]

И совет для этого – «работать в скромности». Чтобы она не знала о его работе, что называется «от сердца устам не раскрывается», и тогда Ситра Ахра тоже не может знать о его работе, потому что она знает только то, что раскрывают через речь и действие – за это она может ухватиться.

9. Бааль Сулам. Шамати. 67. "Уклоняйся от зла"

Следует знать, что главные страдания и боль возникают из-за обвинителей. Поэтому, насколько возможно, нужно остерегаться разговоров. И, более того, следует знать: даже в будничных разговорах скрытое в сердце всё равно раскрывается. И в этом смысл слов: «Душа моя вышла из-за речей его». И это союз языка, в котором надо проявлять осторожность.

И главную осторожность нужно проявлять во время подъема, ведь во время падения тяжело работать с высокими уровнями и с большой осторожностью.

10. Рабаш. Статья 1, часть 2 (1984) "Цель группы – 2"

Во время собраний нужно быть серьезными, чтобы не выходить из намерения, ради которого они собрались. А из соображений скромности, что является очень большим делом, было принято показывать наружу, что он не серьезен. Но, на самом деле, в сердцах их был огнь пылающий.

Однако людям маленьким, по крайней мере во время собрания, следует остерегаться того, чтобы не устремиться за речами и действиями, не ведущими к цели, ради которой они собрались, состоящей в том, что с помощью этого нужно прийти к слиянию с Творцом. [...]

Только когда находятся не среди товарищей, лучше не показывать наружу намерения, скрытого в их сердце, и внешне быть, как все, как сказано: «И скромно ходить пред Творцом Всесильным твоим». И хотя на это есть более высокие объяснения, но и простое объяснение есть тоже очень большое дело.

11. Бааль Сулам. "Раскрытие пяди и скрытие двух"

У великих и знаменитых мудрецов есть обычай – в тех местах, где они собираются раскрыть что-либо глубокое, они начинают свою речь словами: «Вот я раскрываю пядь и скрываю две».

А наши предшественники очень остерегались лишнего слова, как указывают нам мудрецы: «Слово – серебряник, молчание – два». Это означает, что если есть у тебя на устах слово дорогое, стоящее серебряник, знай, что промолчать и не произнести его стоит два серебряника.

Имеются в виду те, кто нагромождает лишние слова, в которых нет ни смысла, ни пользы делу, только лишь для улучшения слога, чтобы украсить его в глазах читателя. И это, по мнению наших предшественников, было строго запрещено.

12. Зоар для всех. Предисловие книги Зоар. Статья "Мать одалживает свои одежды дочери", п. 18

Сказал рабби Эльазар: «Молчание мое возвело высший Храм, Бину, и нижний Храм, Малхут». И это несомненно так, ведь сказано: «Слово – сэла, но молчание – два». «Слово – сэла» – т.е. сказал, выразив собственное мнение о нем, «но молчание – вдвое дороже» – но то, что прекратил говорить, стоит вдвое дороже, потому что были сотворены и возведены два мира вместе – Бина и Малхут. Ведь если бы я не перестал говорить, то не постиг бы единство двух этих миров.

13. Орхот цадиким (Пути праведных). 21

Слыша, как люди срамят тебя, молчи! Это великое достоинство — молчать, когда срамят! 

14. Орхот цадиким (Пути праведных). 21

Сказано: «Жизнь и смерть во власти языка». Ибо своим языком человек может натворить пострашнее, чем своим мечом: он может предать смерти другого, кто находится далеко от него, а меч умерщвляет только того, кто рядом. Вот почему человеку даны два глаза, два уха, две ноздри, но один рот, — чтобы он меньше разговаривал. Молчание приличествует мудрецам, а уж глупцам — тем более. 

15. Орхот цадиким (Пути праведных). 21

Остерегайся открывать рот и береги свой язык также, как бережешь серебро, золото и драгоценные камни в ларце в своей комнате и ограждаешь ларец оградой в ограде, – так же ограждай свой рот. Взгляни же, ранние [мудрецы] остерегались пустой болтовни все дни жизни своей. И это большое исправление, чтобы молиться с намерением, потому что в большинстве случаев отсутствие намерения в молитве вызвано пустыми словами, установившимися в сердце. Молчание есть также путь приобретения страха пред Всевышним, ибо сердце пустого болтуна не обретет страха пред Всевышним.

16. Рав Менахем Мендель из Коцка

Молчание есть самый лучший звук.

#rabash #baal hasulam #первоисточники

[rabash-maamarim]

מי שחיזק לבו

תשמ"ה - מאמר כ' 1985 - מאמר 20

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, אם מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

מקור

#רב''ש #הרב''ש #rabash #כתבי מקובלים #כתבי מקור

[kabpritchi]

Царь прибывает в город

А.

Великий царь прибывает в город, однако рассказывают об этом не всем, а только немногим. И разрешение войти дается лишь одиночкам, которым нужно проявить большие старания, чтобы получить у министров разрешение войти к царю. И лишь одному человеку сообщили о прибытии царя, но не дали права войти к нему. Как же благодарен этот человек тем, кто известил его! Б.

И потому, исходя из этого известия он верит, что уважаемый царь сам извещает его о своем присутствии в городе. И, несмотря на то, что не дали ему права войти и побеседовать с царем, все равно, благодаря тому, что видят, как он дорожит вестью о существовании царя, сейчас же дают ему право войти и служить царю, поскольку видят, что он ценит его.

РАБАШ, притча из книги «Ступени лестницы».

#каббалистические притчи #король #Яэль Лиор #сердце понимает #притча РАБАШа #притчи #смысл #corona #раскраски #painting #rabash #The Wisdom of Kabbalah #Kabbalistic Fables #Yael Lior #The heart understands

[mishleymekubalim]

משקר לאמת - דף צביעה ספר: @giborey.halev #משלימקובלים #משלי_מקובלים #רבש #יעלליאור #rabash #yaellior #ספרמומלץ #ספרים #סדרתהלב #גיבוריהלב #גיבורי_הלב #כתבימקור #כתבימקובלים #ספריילדים #ספריםמומלצים #ישראל #משפחה #ילדים #נשים #חכמתהקבלה #משל #משלים #אמת #שקר #אהבה #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/CkR7GuPq7Ad/?igshid=NGJjMDIxMWI=

#משלימקובלים #משלי_מקובלים #רבש #יעלליאור #rabash #yaellior #ספרמומלץ #ספרים #סדרתהלב #גיבוריהלב #גיבורי_הלב #כתבימקור #כתבימקובלים #ספריילדים #ספריםמומלצים #ישראל #משפחה #ילדים #נשים #חכמתהקבלה #משל #משלים #אמת #שקר #אהבה #ואהבתלרעךכמוך

[madahalev]

תפילה לאהבה

מִסְתַּכֵּל אֲנִי עַל נְקוּדָה קְטַנָּה הַנִּקְרֵאת "אַהֲבַת הַזּוּלַת".

וַאֲנִי חוֹשֵב עָלֶיהָ: מַה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בִּכְדֵי לְהָנוֹת אֶת הַכְּלָל.

הֱיוֹת שֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל הַכְּלָל כּוּלוֹ, אֲנִי רוֹאֶה יִסּוּרֵי הַפְּרָט,

מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים, וְיִסּוּרֵי הַפְּרָט מֵהַכְּלָל כּוּלוֹ, הַיְינוּ, מִלְחָמוֹת בֵּין הֶעָמִים.

וּמִלְבָד תְּפִילָה אֵין מַה לָתֵת, וְזֶה נִקְרָא: "מִצְטָעֵר בְּצָרַת הַכְּלָל".

#גיא מישאל #ראש השנה #חכמת הקבלה #משל של רבש #יעל ליאור #Kabbalistic Fables #rabash #Yael Lior #The Heart Books Series #каббалистические притчи #Рабаш