povesham

[povesham]

שיר מהמם

#poem #poetry #w.s.graham #beautiful

[povesham]

[povesham]

נראה אותכם מגיעים לסוף בלי דמעות

#סמים #מכור_נקי

[povesham]

Zohar Kawaharada & Yuval Yairi, LAND, 2013

#Yuval_Yairi #Zohar_Kawaharada #art #videoart

[povesham]

מיטל שפירו כתבה מעולה על לוליטה

#לוליטה #מיטל שפירו #בורגנות #דיכוי #אונס #גילוי עריות #פדופיליה #ניצול #פמיניזם

[povesham]

אורית קמיר:

חשוב לזכור שבניגוד לזעקות השבר גברים שנחשפים בשיח הציבורי (ולא בבתי המשפט) בשום אופן אינם קורבנות חסרי ישע שאינם יכולים להתגונן: כל אחד מהם יכול להגיש תביעת דיבה נגד מי שנתנה עדות נגדו או פירסמה עדויות כאלה (נתן זהבי הוכיח זאת, בהגישו תביעה נגד הדס שטייף שחשפה אותו). דווקא הנשים החושפות הטרדות מיניות הן המסתכנות (בתביעות דיבה), ולכן נוהגות בגבורה ציבורית. מערכת אכיפת החוק כשלה בטיפול בתלונות על הטרדות מיניות — כפי שכשלה בטיפול בתלונות על כל סוגי עבירות המין. היא מסרבת להתייעל ולהעניק הגנה ממשית למתלוננות (חִשבו למשל על הנכונות המחפירה של בתי משפט לחשוף יומנים של מתלוננות או פרוטוקולים של טיפול נפשי שלהן). לכן נשים יוצאות ישירות אל הציבור ומציגות באומץ את האמת שלהן. אם מי שחשפו טוען שנעשה לו עוול — יתבע הוא אותן, יתמודד עם מערכת המשפט ויוכיח את טענותיו. העברת נטל התביעה המשפטית אל הנילונים בלתי נמנעת, לנוכח אטימות המערכת המשפטית למתלוננות. אין בה "שריפת גברים חסרי ישע על המוקד", כטענת המקטרגים, אלא דרישה שגם הנילונים, ולא תמיד רק המתלוננות, יפנו למערכת המשפט ויתמודדו עם המשוכות שהיא מציבה.

[...]

הטרדות מיניות הן אלימות מגדרית שפעמים רבות סובלות ממנה נשים "נורמטיביות", "מהוגנות", "טובות" ומבצעים אותה גברים "מן השורה". זוהי אלימות מגדרית "מיינסטרימית". השנה, בזכות גל החשיפות, האלימות המגדרית ה"מיינסטרימית" היא שתפסה את אור הזרקורים. אסור לתת למגמה זו להשכיח את האלימות הקשה לאין שיעור המופעלת על נשים שהחברה מתייגת כ"לא נורמטיביות", "שוליות", "מופקרות". נשים ישראליות רבות — וגם נשים ה"מיובאות" כסחורות מחו"ל — ממשיכות לסבול אלימות יום־יומית, הכוללת מעשי אונס, הכאות, כליאה, התעללות, סימום ורצח. המשטרה (שבראשה עומדים, כזכור, ריטמן ואלשיך) בדרך כלל מעלימה עין, והציבור הרחב אדיש, כי אלה נשים "אחרות"; לא "אנחנו".                      

אבל במאבק למניעת אלימות נגד נשים אין "אנחנו" ו"הן"; אין נשים "יפות" או "לא יפות". המאבק צריך לחצות את כל הגבולות ולבטלם. נשים "מופקרות" אינן "פגומות", אלא קורבנות של פגיעות קשות לאין שיעור יותר מהטרדות מיניות; האלימות האיומה שספגו גרמה להידרדרותן לשוליים, למקום שבו דמן הפקר ואפשר לפגוע בהן ללא חשש.                      

המוסרנות השמרנית מבחינה בין נשים "טובות" ו"רעות" ובין פגיעות מקוממות ב"טובות" לבין פגיעות "מוצדקות", או "בלתי נמנעות", או "לא חשובות", ב"רעות". פמיניזם, וכמוהו האידיאולוגיה של כבוד אדם וחוה, אינם מבחינים בין דם לדם, בין נשים לנשים, בין פגיעות לפגיעות. המאבק הוא משותף ולמען כלל הנפגעות.

#אורית קמיר #פמיניזם #הטרדה מינית #אלימות נגד נשים

[povesham]

“חופש לא מקבלים, חופש לוקחים”

זה משפט ששמעתי לפני הרבה שנים אבל רק היום גיליתי שהוא של בולדווין.

#james baldwin #slavery #freedom

[povesham]

אנחנו

#מנווולים #חלאות #גזל #נישול #כיבוש #חארות #תמותו

[povesham]

“ כשמטפלים באנשים עם פגיעות שנובעות מאלימות והזנחה, קודם כל מרחיקים אותם ממצב האלימות וההזנחה. בעזה אי אפשר לעשות את זה. הטראומה לא נגמרה וגם לא תיגמר. מבוגרים וילדים חיים בכאב נורא, הם רק מחפשים איך להתרחק ממנו. אנחנו גם רואים יותר ויותר מכורים.”

“ אין שום מוסכמות, ויותר מזה, יש ייאוש אדיר. כל האנשים שאני פוגש מיואשים. אני נכנס למונית, והנהג מדבר איתי על הייאוש שלו, על זה שהוא משתמש בטרמדול. אני נכנס לתוך המסעדה שאני תמיד אוכל בה, יושבים איתי המלצרים לשולחן ומספרים לי על הייאוש. אני נכנס לבית החולים הפסיכיאטרי, ופסיכיאטרים ופסיכולוגים מיד באים ורוצים לדבר איתי על הבעיות האישיות שלהם, לפני שנתחיל לדבר על הדברים המקצועיים. כולם מיואשים. הם לא נהנים מכלום.”

“ כל אחד לעצמו. אני רואה את זה אפילו אצל הקולגות שלי. בעזה היתה פעם סולידריות, זו היתה חברה מאוד מלוכדת, עם קשרים בין אישיים מאוד חזקים וטובים. היום אנשים אדישים אפילו לחברים הכי טובים שלהם. הם מרגישים שהם צריכים לדאוג לעצמם ורק לעצמם. כשלבן אדם אין מה לאכול, הוא לא יכול להתחבר למי שלא יכול לעזור לו, גם אם הוא באותו מצב. זה, למשל, בשונה מהפליטים הסורים שאני עובד איתם ביוון. הפליטים רק מחפשים את המשותף, מחפשים להיות יחד. לפני עשר שנים זה היה ככה בעזה. היום זה נעלם. אפילו בתוך המשפחה לא עוזרים זה לזה. אנחנו רואים התפרקות אדירה ומואצת של החברה העזתית. זה יכול גם להיגמר במלחמת אחים. יש מאבקים בין חמולות בעזה, המאבקים האלה רק ילכו ויחמירו.”

#עזה #פגיעה_מינית #כאוס #גיהנום #טראומה #ייאוש

[povesham]

האלבום החדש של המסך הלבן נשמע פנטסטי

#המסך הלבן #אלבום #מוזיקה

[povesham]

#us elections 2016

[povesham]

ביקורת מופתית על רומן גרפי שלא קראתי מאת אלן מור הגאון. שווה לקרוא עד הסוף, המשפט האחרון הוא אחת מנעיצות הסכין הכי חדות ונקיות שקראתי מעודי.

#alan moore #comics #graphic novel #review

[povesham]

At the Old Place

By Frank O’Hara

Joe is restless and so am I, so restless. Button’s buddy lips frame “L G T TH O P?” across the bar. “Yes!” I cry, for dancing’s my soul delight. (Feet! Feet!) “Come on!” Through the streets we skip like swallows. Howard malingers. (Come on, Howard.) Ashes malingers. (Come on, J.A.) Dick malingers. (Come on, Dick.) Alvin darts ahead. (Wait up, Alvin.) Jack, Earl, and Someone don’t come. Down the dark stairs drifts the steaming cha- cha-cha. Through the urine and smoke we charge to the floor. Wrapped in Ashes’ arms I glide. (It’s heaven!) Button lindys with me. (It’s heaven!) Joe’s two-steps, too, are incredible, and then a fast rhumba with Alvin, like skipping on toothpicks. And the interminable intermissions, we have them. Jack, Earl and Someone drift guiltily in. “I knew they were gay the minute I laid eyes on them!” screams John. How ashamed they are of us!  we hope.

[APR - breaking format for this poem. Thanks for your attention and patience.]

#frankohara #frank_ohara #poetry #שירה

[povesham]

משרד הבריאות האמריקאי, לא מה שחשבתם

#zombies #cdc #u.s. department of health #זומבים

[povesham]

#גוגל

[povesham]

כואב לשמוע את זה

#mariya karimjee #this american life

[povesham]

מלכה

#אורלי קסטל בלום